[:en]An Israeli Leftist Finds Glimmer of Hope[:he]המדינה היהודית והמדינה הפלסטינית – שביב של תקווה[:]

[:en]almonitorI was born into the Israeli left. I grew up in the left. I was always a member of the left. I believed that the day that the Palestinians would have their own sovereign state would be the day when Israel would finally live in peace. But like many Israelis of the left, I lost this certainty I once had.

Why? Over the last 14 years, I have witnessed the inability of the Palestinians to utter the word “yes” when presented with repeated opportunities to attain sovereignty and statehood; I have lived through the bloody massacres by means of suicide bombings in cities within pre-1967 Israel following the Oslo Accords and then again after the failed Camp David negotiations in 2000; and I have experienced firsthand the increasing venom of anti-Israel rhetoric that only, very thinly, masks a deep and visceral hatred for the state and its people that cannot be explained by mere criticism for the policies of some of its elected governments.

But one of the most pronounced moments over the past several years that has made me very skeptical toward the left were a series of meetings I had with young, moderate Palestinian leaders to which I was invited by virtue of being a member of Israel’s Labor Party.

I had much in common with these young Palestinian leaders. We could relate to each other. However, through discussion, I soon discovered that the moderation of the young Palestinian leaders was in their acknowledgement that Israel is already a reality and therefore is not likely to disappear. I even heard phrases such as, “You were born here and you are already here, so we will not send you away.” (Thank you very much, I thought). But, what shocked and changed my approach to peace was that when we discussed the deep sources of the conflict between us, I was told, “Judaism is not a nationality, it’s only a religion and religions don’t have the right to self-determination.” The historic connection between the Jewish people and the land of Israel was also described as made-up or nonexistent.

Reflecting on the comments of these “moderates,” I was forced to realize that the conflict is far deeper and more serious than I allowed myself to believe. It was not just about settlements and “occupation,” as Palestinian spokespeople have led the Israeli left to believe. I realized that the Palestinians, who were willing to accept the need for peace with Israel, did so because Israel was strong. I realized that, contrary to the leftist views in Israel, which support the establishment of a Palestinian state because the Palestinians have a right (repeat: right) to sovereignty in their homeland, there is no such parallel Palestinian “left” that recognizes the right (repeat: right) of the Jewish people to sovereignty in its ancient homeland.

These did not remain personal reflections. For the following years, these conversations impacted my political career as I found myself within the Labor Party increasingly alienated from what I began to term as the “self-flagellating left,” to which the conflict was entirely due to Israel’s actions and which demanded no responsibility or recognition from the Palestinians. As a member of the Knesset, on behalf of the Labor Party, I helped carry out a split within the party between its dovish and hawkish wing in order to allow the hawkish wing headed by then-Defense Minister Ehud Barak to remain in the coalition with Prime Minister Benjamin Netanyahu. This realization has also motivated my continued work around the world to defend Israel and Zionism, insisting that all peace must be rooted in the mutual recognition of the equal right of both peoples to the land.

So, it was somewhat ironic when, just several months ago, I received an email from the Israeli-Palestinian meeting’s organizer to write a response to one of the program’s core funders as to whether the program had an “impact on anything or anybody.” I was asked to “reflect back a few years” and to write whether the program “had any impact on you — personally, professionally, socially, politically … ” Naturally, I responded. I wrote that the program had a “tremendous impact on my thinking and I continue to discuss it to this day in my talks and lectures.” I shared the above story with the organizer, recognizing that “it is probably not a perspective you want to share with your funders.”

In response, the organizer sent me an email saying that there are “many, not one, grass-roots and political Palestinians who truly believe that Jews have a right to part of the land.” I responded enthusiastically that meeting even “one Palestinian who believes that the Jewish people have an equal and legitimate claim to the land would be huge for me,” and that “I’ve been looking for someone like that ever since I participated in the program many years ago.”

Shortly thereafter, I received the following quote from a Palestinian participant who expressed a desire to renew the program so that “we can reach a resolution to this conflict by having an independent Palestinian state with East Jerusalem as it’s capital living in peace side-by-side with the State of Israel.” I responded, “I do not see that this individual writes that he recognizes the equal and legitimate right of the Jewish people to a sovereign state in their own homeland.” I was then asked to write precisely what would convince me that we have a true partner for peace in the Palestinians. So, I drafted the following phrase:

“The Jewish people and Palestinian people are both indigenous to the Land of Israel/Palestine and therefore have an equal and legitimate claim to a sovereign state for their people on the land.” I added that this sentence could be expanded to say, “Both the Jewish people and the Palestinian people around the world have an equal and legitimate claim to settle and live anywhere in the Land of Israel/Palestine, but given the desire of both peoples to a sovereign state that would reflect their unique culture and history, we believe in partitioning the land into a Jewish state, Israel, and an Arab state, Palestine, that would allow them each to enjoy dignity and sovereignty in their own national home.” I would also add here that it should be clear that neither Israel nor Palestine should be exclusively for the Jewish and Palestinian people respectively and both should accommodate minorities of the other people.

The organizer promised to get back to me. Weeks and months passed, and I was about to publish this piece, opening up the conversation, hoping to find partners who share my belief, so that I could rekindle my hope that peace is possible. At the last minute, I was contacted by professor Mohammed S. Dajani Daoudi, the head of American Studies at Al-Quds University and founder of the Palestinian centrist movement, Wasatia. All he asked was to change the word “claim” to “right,” and “partition” to “sharing,” saying that “right” was more positive, and “partitioning” had in the deep psyche of the Palestinians the negative connotation of the 1947 UN partition plan recommendation. He emphasized that 67 years later, he hopes that Palestinians would realize that sharing the land by a Jewish state and a Palestinian state, as envisioned by the UN resolution, was “the right thing to do” in 1947, since both people do have a legitimate right to the land, and remains “the right thing to do” today. I found these changes wholly acceptable and welcome. So the statement we share now reads as follows:

“The Jewish people around the world and Palestinian people around the world are both indigenous to the Land of Israel/Palestine and therefore have an equal and legitimate right to settle and live anywhere in the Land of Israel/Palestine, but given the desire of both peoples to a sovereign state that would reflect their unique culture and history, we believe in sharing the land between a Jewish state, Israel, and an Arab state, Palestine, that would allow them each to enjoy dignity and sovereignty in their own national home. Neither Israel nor Palestine should be exclusively for the Jewish and Palestinian people respectively and both should accommodate minorities of the other people.”

Who else will join us in our journey to find true partners on both sides?

Read more: http://www.al-monitor.com/pulse/originals/2014/03/palestine-israel-mutual-recognition-wilf-dajani-daoudi.html#ixzz2xoNhdMDc

[:he]almonitor

נולדתי לתוך השמאל הישראלי. גדלתי בשמאל ומאז ומתמיד השתייכתי לשמאל. האמנתי, כי היום שבו יזכו הפלסטינים במדינה ריבונית משלהם, יהיה גם היום שבו תוכל ישראל לחיות סוף כל סוף בשלום. אך כמו אצל רבים מאנשי השמאל בישראל, איבדתי את הוודאות הזאת. מדוע? כי ב-14 השנים האחרונות אני עדה לחוסר יכולת מצד הפלסטינים להגות את המילה “כן”, גם כשמציגים בפניהם שוב ושוב הזדמנויות להשיג ריבונות ולהקים מדינה; חוויתי את מעשי הטבח העקובים מדם שביצעו מחבלים מתאבדים בערי ישראל שבתוך קווי 67′, לאחר החתימה על הסכמי אוסלו ושוב לאחר כישלון המשא ומתן בקמפ דיוויד בשנת 2000; וראיתי מקרוב את הרטוריקה האנטי-ישראלית הארסית – זו שבקושי רב מסתירה מאחוריה שנאה עמוקה ויוקדת למדינה ולתושביה, שנאה שאי אפשר לראות בה רק ביקורת נגד מדיניותן של כמה מהממשלות הנבחרות בישראל.

אבל אחד האירועים הבולטים ביותר מהשנים האחרונות, שהותיר אותי ספקנית מתמיד, היה סדרה של פגישות עם מנהיגים פלסטינים צעירים ומתונים, שאליהן הוזמנתי כחברה במפלגת העבודה.

היה לי הרבה מן המשותף עם המנהיגים הפלסטינים הצעירים. יכולנו להזדהות זה עם זה. עם זאת, לאחר דיונים רבים גיליתי שמתינותם של המנהיגים הפלסטינים הצעירים הסתכמה כל כולה בהכרה בכך שמדינת ישראל היא מציאות קיימת, כך שאין לה שום כוונה להיעלם. שמעתי משפטים כמו “נולדת כאן, ואת כבר פה, אז לא נגרש אותך” (באמת תודה רבה, חשבתי לעצמי ). אך מה שהדהים אותי יותר מכל ושינה את ראייתי הכוללת בנושא השלום היה דיון במקורות העמוקים של הסכסוך, ובמסגרתו נאמר לי: “היהדות איננה לאום, היא דת, ודתות אינן זכאיות להגדרה עצמית”. גם הקשר ההיסטורי בין העם יהודי לארץ ישראל תואר כהמצאה בלבד או ככזה שאיננו קיים.

שבתי והרהרתי באותן הערות שהשמיעו “המתונים”, ולבסוף נאלצתי להודות ביני לבין עצמי שהסכסוך עמוק ורציני יותר מכפי שהרשיתי לעצמי להאמין. הבנתי שלא מדובר אך ורק בהתנחלויות או ב”כיבוש”, כפי שטוענים שוב ושוב דוברי הפלסטינים באוזניו של השמאל הישראלי. הבנתי כי הפלסטינים, אלו שמשלימים עם הצורך בהסכם שלום עם ישראל, עושים זאת רק משום שישראל חזקה. הבנתי כי בניגוד לעמדתו של השמאל הישראלי, התומכת בהקמת מדינה פלסטינית משום שגם לפלסטינים יש הזכות (אני חוזרת: הזכות) לריבונות במולדתם, אין בצד הפלסטיני שום “שמאל” מקביל שמכיר בזכותו (אני חוזרת: בזכותו) של העם היהודי לריבונות במולדתו ההיסטורית.

אבל לא הסתפקתי בהרהורים ביני לבין עצמי. בשנים שלאחר מכן, השפיעה סדרת המפגשים הללו גם על המסלול הפוליטי שלי. הרגשתי שנפערת תהום ביני לבין מפלגת העבודה, ביני לבין מה שנראה יותר ויותר כמו “שמאל שדבק בהלקאה עצמית”, שרואה בסכסוך את אחריותה הבלעדית של ישראל ואינו תובע אחריות או הכרה גם מהפלסטינים.

כחברת כנסת מטעם מפלגת העבודה, סייעתי לפילוג בתוך המפלגה – בין האגף היוני לאגף הניצי – כדי לאפשר לאגף הניצי של אותם ימים, בראשותו של שר הביטחון אהוד ברק, להישאר בקואליציה לצדו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הכרה זו גם דרבנה אותי להמשיך בעבודתי ולהגן על ישראל ועל הציונות ברחבי העולם, ולעמוד על כך שכל הסכם שלום צריך להיות מעוגן בהכרה הדדית בזכותם השווה של שני העמים לחיות על אדמתם.

משום כך היה זה מעט אירוני, כשלפני מספר חודשים קיבלתי מייל ממארגנת המפגש הישראלי-פלסטיני. היא ביקשה שאכתוב לאחד מנותני החסות העיקריים של התוכנית האם יש לה (לתוכנית) “השפעה על מישהו או על משהו”. כן נתבקשתי להיזכר במפגשים שהתקיימו לפני מספר שנים, ולכתוב האם התוכנית “השפיעה עליי – אישית, מקצועית, חברתית, פוליטית…”. כמובן שעניתי. כתבתי שלתוכנית “הייתה השפעה עצומה על העמדות שלי, ושעד היום אני דנה שוב ושוב בסדרת הפגישות ההיא בשיחות ובהרצאות ובדיונים שאני מקיימת”. סיפרתי למארגנת את הסיפור שלעיל, והוספתי כי “זו ודאי לא נקודת המבט שציפית לחלוק עם נותני החסות שלך”.

בתגובה שלחה לי המארגנת מייל נוסף ובו כתב: “לא אחד, אלא רבים מהפוליטיקאים ומבני העם הפלסטיני מאמינים באמת ובתמים שגם ליהודים יש זכות למדינה משלהם”. עניתי בהתלהבות רבה, וכתבתי ש”תהיה זו עבורי התגלות של ממש, אם אפגוש ולו פלסטיני אחד, שמוכן להודות כי לעם היהודי יש תביעה שווה ולגיטימית על הארץ”, ולאחר מכן הוספתי “אני מחפשת אדם שכזה מהיום שהשתתפתי בתוכנית שלכם, לפני שנים רבות”.

כעבור זמן קצר קיבלתי מסר ממשתתף פלסטיני בתוכנית, שהביע רצון לחדש את התוכנית “כדי שנוכל להגיע לפיתרון הסכסוך ולהקים מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים ושתחיה בשלום לצדה של מדינת ישראל”. עניתי בתגובה: “גם בתשובתך זו לא ראיתי הכרה בזכותו השווה והלגיטימית של העם היהודי למדינה ריבונית במולדתו”.

נתבקשתי לכתוב מה בדיוק ישכנע אותי, שיש לי פרטנר אמיתי לשלום בצד הפלסטיני. כתגובה ניסחתי את המשפט הבא: “ארץ ישראל/פלסטין היא מולדתו של העם היהודי והפלסטיני, ולשני העמים גם יחד יש תביעה שווה ולגיטימית למדינה ריבונית בארצם”. הוספתי וכתבתי שניתן להרחיב את המשפט: “גם לעם היהודי וגם לעם הפלסטיני ברחבי העולם יש תביעה שווה ולגיטימית להתיישב ולחיות בכל פינה בארץ ישראל/פלסטין, אבל בהתחשב ברצונם של שני העמים במדינה ריבונית שתשקף את תרבותם הייחודית ואת ההיסטוריה שלהם, אנו מאמינים בחלוקתה של הארץ למדינה יהודית, ישראל, ולמדינה ערבית, פלסטין, כדי ששני העמים יוכלו לחיות בכבוד ובריבונות מלאה בביתם הלאומי”. כמו כן הוספתי כאן, שיש להבהיר היטב כי גם ישראל וגם פלסטין אינן מיועדות בלעדית אך ורק לעם היהודי ולעם הפלסטיני בהתאמה; על כן, בשתיהן יכולים לחיות מיעוטים בני העם האחר.

מארגנת התוכנית הבטיחה לחזור אליי. מאז חלפו שבועות וחודשים, והתכוונתי לפרסם את המאמר הזה ולפתוח דיון בתקווה למצוא שותף לעמדותיי, ולו כדי שאוכל להצית מחדש את התקווה שהשלום אפשרי.

ברגע האחרון ממש פנה אליי פרופסור מוחמד ס. דג’אני דאודי, ראש התוכנית ללימודים אמריקניים באוניברסיטת “אל קודס” בירושלים ומייסד התנועה לאסלאם מתון, “וואסאטיה“. הוא ביקש רק דבר אחד: לשנות את המילה “תביעה” ל”זכות”, וכן את המילה “חלוקה” ל”שותפות”. לדבריו, המילה “זכות” נשמעת חיובית יותר, ולמילה “חלוקה” יש קונוטציה שלילית בתודעה הפלסטינית – היא מזכירה להם את תוכנית החלוקה של האו”ם מ-1947.

הוא הדגיש כי 67 שנה לאחר מכן, הוא מקווה שהפלסטינים יבינו כי השותפות על הארץ – של מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינית, כפי שקבעה החלטת האו”ם – הייתה “הדבר הנכון לעשות” ב-1947, ונותרה “הדבר הנכון” גם היום, בשל זכותם של שני העמים על הארץ.

השינויים שהציע פרופ’ דאודי היו מקובלים עלי בהחלט ואף מבורכים. כך התגבשה ההצהרה ששנינו שותפים לה, וזו לשונה:

“ארץ ישראל/פלסטין היא מולדתם של העם היהודי ושל העם הפלסטיני, ולשני העמים ברחבי העולם יש זכות שווה ולגיטימית להתיישב ולחיות בכל פינה בארץ ישראל/פלסטין, אבל בהתחשב ברצונם של שני העמים במדינה ריבונית שתשקף את תרבותם הייחודית ואת ההיסטוריה שלהם, אנו מאמינים בשותפות על הארץ בין המדינה היהודית, היא ישראל, למדינה הערבית, היא פלסטין, כדי ששני העמים יוכלו לחיות בכבוד ובריבונות מלאה בביתם הלאומי. ישראל ופלסטין אינן מיועדות בלעדית אך ורק לעם היהודי ולעם הפלסטיני בהתאמה; על כן, בשתיהן יכולים לחיות מיעוטים בני העם האחר”.

מי מוכן להצטרף אלינו למסע למציאת עוד שותפים

[:]