תנו למורים ללמד – ynet


ימי תחילת שנת הלימודים הם ימים של חסד. התלמידים כבר קצו בחופש הגדול ורוצים לשוב לבית הספר לחבריהם. בימים אלה בית הספר נראה יפה לאחר שיפוצי הקיץ, התלמידים, המורים וסגל הניהול מלאי ציפייה ורצון טוב. פוליטיקאים מצטלמים עם תלמידים מחייכים ולרגע ניתן להאמין שהכל כשורה. אבל ימי החסד קצרים וההידרדרות מהירה. תוך מספר שבועות חוזרים מרבית בתי הספר בארץ למצב הרגיל והמוכר שבו כמעט בכל מקום יש אלימות פיזית ומילולית וונדליזם, השיעור מבוזבז על אינספור הפרעות ומורים עומדים חסרי אונים מול ההפקרות ההולכת ומשתלטת על בית הספר.

תפקיד המורה הוא אחד התפקידים בארץ הדורשים את האחריות הגבוהה ביותר ושניתנת להם הסמכות המועטה ביותר. למורה כמעט שאין היום סמכויות לבצע את תפקידו. הרוב המכריע של המורים יכולים רק לחלום על להיכנס לכיתה שכל התלמידים נוכחים בה, מגיעים בזמן, יושבים בתחילת השיעור במקומותיהם ומוכנים לדיון בשיעור לאחר שקראו את החומר והכינו שיעורי בית, ועסוקים במהלך השיעור בלמידה ולא בסיכול מתמיד של תהליך ההוראה.

לכאורה זה המינימום שכל מורה צריך לצפות לו כשהוא נדרש ללמד, אבל בפועל כמעט לא ניתן לו דבר מאלה. גרוע מכך – כל סמכות שהייתה יכולה לאפשר לו להבטיח שככה ייראו הכיתות אותן הוא מלמד ניטלה ממנו. מורים רבים מרגישים שהם נמדדים ביכולת "להשתלט על הכיתה". כבר כמעט שאין מצפים מהם ללמד ולחנך.

מי שרוצה להביא לשינוי אמיתי ומתמשך במערכת החינוך חייב בראש ובראשונה להבטיח שהמורה מקבל את הסמכויות הנדרשות לביצוע תפקידו ולמימוש מלא של אחריותו. סמכות אינה נמדדת בדברים כגון עמידה בכניסה לכיתה, או קריאה למורה בשם משפחתו. סמכות נמדדת בדבר הרבה יותר פשוט – האם למורה יש מילה. והיום לרוב המורים אין.

מורה שינסה להבטיח לימודים תקינים בכיתתו יגלה שאין לו את הסמכויות הבסיסיות לעשות זאת, כגון היכולת להרחיק מהכיתה תלמיד שמונע ממנו ללמד ומשאר התלמידים ללמוד. מהר מאוד הוא יהיה נתון ללחצים מהורים זועמים ואלימים בחלקם המתעקשים שילדם שמפריע ללימודים יוחזר לכיתה, פקידים ממשרד החינוך שנוזפים בו לאחר שקיבלו מכתב חתום מעו"ד של הורי התלמיד. אותו תלמיד אלים שהוא ניסה להרחיק מכיתתו חוזר למחרת לבית הספר בגיבוי הוריו, ומאותו רגע ואילך למורה אין מילה וכך אינו יכול למלא את תפקידו.

מנהיג הרוצה להביא לשינוי אמיתי יפעל מיידית ליישום העקרונות הבאים ואם פסה מנהיגות, יש לקוות שהמורים והמנהלים בשטח יפעלו לדרוש וליישם עקרונות אלה, כי כוחם של המורים המתעקשים על ביצוע תפקידם רב ממה שנדמה:

ראשית, יש להבהיר שהמורה הוא הסמכות העליונה והאחרונה בפני התלמיד – מנהל בית הספר יגבה מורים הפועלים בהתאם לתקנון וברוחו וימנע כל הפעלת לחץ חיצוני על מורים. כל ניסיון להפוך החלטה של מורה על פיה ואף להביא לפיטוריו באמצעות לחץ חיצוני ייענה בהתנגדות מוחלטת של כלל המורים בבית הספר עד להסרת הלחץ.

שנית, המורה צריך להיות מחויב להרחיק מכיתתו ולהוריד ציון לתלמיד החותר תחת יכולתו לבצע את תפקידו והמחבל ביכולתם של התלמידים האחרים ללמוד – האחריות למצוא פתרון חלופי לתלמיד בעת ההרחקה היא של המנהל, הרשות המקומית ומשרד החינוך, ולא של המורה.

התלמיד אחראי להתנהלותו בבית הספר ואחראי לתוצאות הנובעות מתנהלות לא ראויה ואין צורך לדרוש ממורים לערב הורים וגורמים חיצוניים בכל הפרת משמעת. כל הפנייה החוצה רק מבהירה לתלמידים שהסמכות אינה אצל המורה, אלא לכל היותר אצל הוריו, שגם הם במקרים רבים חסרי אונים.

הציון בתעודה בכל מקצוע ישקף למידה מתמשכת והתנהלות של התלמיד לאורך כל השנה – במקרים רבים תלמידים מקבלים ציון מלא במקצוע על בסיס בחינות גם אם נהגו באלימות, לא היו נוכחים, איחרו, לא הכינו שיעורי בית ולא השתתפו בכיתה ואין מקום לנורמה זו.

הורים יפנו למורים במסגרת ימי הורים ובפגישות שנקבעו מראש באמצעות מזכירות בית הספר.

כל עוד עקרונות אלה אינם מיושמים נמשיך לתהות מדוע ההשקעות בחינוך ושלל הרפורמות כושלות פעם אחר פעם. המנהיג הראשון שיבין שיש להשיב למורים את סמכותם ללמד ולחנך, ושרק באווירה שבה מורה יכול ללמד, תלמידים יכולים ללמוד ולשגשג, יהיה זה שיצעיד את החינוך במדינת ישראל קדימה.

לקריאת המאמר והתגובות ב- ynet

Comments Closed