עם חופשי בארצו – אתגרי הציונות במאה ה- 21

הרעיון שלעם היהודי מגיעה ריבונות בדמות מדינה משלו היא מהפכת הציונות. האתגר המרכזי של הציונות, יותר
ממאה שנים לאחר הקמת התנועה הציונית, הוא השלמת המהפך התודעתי הכרוך במעבר לחיים ריבוניים.

במשך עשרות שנים עסקו חלוצי הציונות בבניית התשתית – אנשים ואדמה – הנדרשת למימוש ריבונות. מדינות אחרות שנוצרו בעידן הלאומיות כמעט שלא נדרשו לכך – היו להן האנשים והייתה להן האדמה. לכל היותר הן נדרשו לארגן אותם במקומם, להגדיר את הגבולות ולגבש זהויות מקומיות לידי זהות לאומית אחת. הציונות הייתה ייחודית בכך שהיא קראה לא רק לריבונות יהודית אלא למאמץ פעיל ומתמשך כדי לייצר את תנאי היסוד עבורה – תנאים שמדינות רבות לקחו כמובנים מאליהם. המשימות שנדרשו כדי לייצר את תנאי היסוד לריבונות היה לאידיאולוגיה הציונית בראשית הדרך – עלייה, התיישבות והגנה. העלייה הביאה את האנשים. ההתיישבות והלחימה הביאו את האדמה.

בזכות הרעיון המכונן של העלייה והמאמצים הנרחבים למימושה הפכו מיליוני יהודים לאזרחי המדינה החדשה. בזכות הקיבוצים, המושבים, ערי הפיתוח והערים ומוסדות רכישת הקרקעות התיישבו יהודים לאורכה ולרוחבה של הארץ ובכך הבטיחו את גבולותיה המינימאליים של המדינה גם אם עדיין לא את גבולותיה הסופיים. הקמת הגופים הלוחמים בתקופת היישוב והקמת צה"ל וגורמי הביטחון לאחר הקמת המדינה הרחיבו את גבולות המדינה והבטיחו את קיומה המתמשך ואת שלומה החלקי, גם אם לא המלא. בתוך כל אלה הונחה התשתית לזהות לאומית אחת לכל היהודים במדינת ישראל עם חידוש השפה העברית וקיומה של יצירה עשירה ומתמשכת בשפה זו.
הקמת התשתית לריבונות היהודית היא הצלחה מסחררת ולמעשה כמעט שהושלמה. יש המסיקים מכך שהקיץ הקץ על אתגרים משמעותיים וייחודיים לציונות – לא נותרו ביצות לייבש, הארץ הולבשה שלמת בטון ומלט, צה"ל הוא מהצבאות המתקדמים בעולם, יישובים מנקדים את מפת הארץ מצפון ועד דרום והקהילה הגדולה ביותר של יהודים בעולם היא מדינת ישראל. אמנם נותרו משימות ייחודיות בתחום הביטחון והחתירה לשלום כולל, אבל לכאורה מכאן ואילך האתגרים בפני מדינת ישראל אינם שונים מאלה של כל מדינה רגילה: כלכלה וחברה, שוויון וצמיחה, חינוך והשכלה גבוהה.

אך ספירת מלאי זו מתייחסת להקמת התשתית בלבד והתשתית אינה הריבונות עצמה. היא הכרחית לקיומה, אבל היא אינה ממצה את מהותה. הקמת התשתית לריבונות העם היהודי בארץ ישראל אינה מהווה את קץ משימות הציונות – היא מסמנת את תחילתו של שלב המהות. המטרה של המהפכה הציונית הייתה הקמת ריבונות לעם היהודי, לא רק בגוף כי אם בנפש. דווקא קיום התשתיות מאפשר להפנות את מירב המאמצים להשלמת השינוי התודעתי הנדרש לחיים של עם חופשי בארצו.

שובם של היהודים לממשל עצמי ריבוני לאחר כאלפיים שנים ויותר מהווה שינוי היסטורי בסדר גודל שעשרות שנותיה של מדינת ישראל מתגמדות מולו ואין להתפלא על כך שלא הושלם. המעבר מחיי מיעוט שתחומי חייו הוגבלו ונקבעו על-ידי שלטון חיצוני ושיחסו לשלטון – שתמיד היה זר – היה כבדהו חשדהו, לחיי רוב אחראי על גורלו ושיחסו לשלטון הוא שהשלטון הוא אנחנו ואנחנו השלטון אינו יכול אלא לקחת זמן רב ולדרוש מאמץ ניכר. עם שתודעתו נצרבה באלפי שנים ללא ריבונות, שכל מוסדותיו, הרגליו ותפישת עולמו הוכוונה לחיים שאין בהם אחריות מלאה לגורל הציבורי, נדרש בעת המעבר לריבונות לשינוי עמוק הסוחף בדרכו מסורות ומוסדות שהותאמו לחיים שאין בהם ריבונות.

השלמת המהפך התודעתי דורש את חידוש היהדות ומוסדותיה כך שיתאימו לחיים של עם יהודי ריבון. רבים מהוגי הציונות, שהושפעו מרעיונות של חילוניות נוצרית ואירופאית, הובילו לזניחת היהדות כבסיס להתחדשות היהודית. היהדות כולה, על מסורותיה ומוסדותיה, נחשבה מאובנת וכרוכה מדי בחיים הלא ריבוניים כדי לשמש בסיס להתחדשות עם בארצו. המהפכה הציונית זנחה את היהדות וכרכה את חידוש הריבונות עם חילון החיים היהודיים. אך היהדות, מרגע שהיא משמשת בסיס לריבונות לאומית, אינה מאפשרת ניתוק קל ופשוט מן המימד הדתי. צרפתי יכול להתנתק במידה מסוימת מן הנצרות. יהודי לאומי אינו יכול להעביר באותה הקלות קו מפריד בין הבסיס הלאומי של יהדותו לבין היהדות בכללה. הציונות, שינקה מן החילוניות הלאומית האירופאית, חשבה כי ניתן לדרוש מדינה ליהודים בהיותם עם, ולהשאיר מאחור כל היבט אחר של החיים היהודיים. טעות זו הפכה לאחד הגורמים העיקריים שעיכב את השינוי התודעתי הנדרש במעבר לחיים ריבוניים. במקום להקים את הריבונות מתוך היהדות ולפעול להתאמתה של היהדות לתנאים החדשים, הפכה הציונות את היהדות ליריב ובכך מנעה מעצמה גישה לעוצמה אדירה של חשיבה, היסטוריה ומסורת.

כתוצאה מכך יש נטייה לייחס את כל הרעיונות החילונים והמודרניים שהם בבסיס ערכיה של מדינת ישראל לעולם הלא-יהודי ולתפוס את היהדות כמאובן שאינו רלבנטי לחיים של מדינה ריבונית. למשל החיים הציבוריים במדינת ישראל מבוססים על ההנחה המוטעית שיש סתירה מובנית והכרחית בין הקיום היהודי הקולקטיבי לבין הדמוקרטיה ושאין לאזרחי המדינה ברירה אלא למצוא פשרות בתוך סתירה זו. הדיון הציבורי נוטה להתמקד בשאלות הפשרה והמו"מ בין הקוטב הדמוקרטי-אזרחי-חילוני לבין הקוטב היהודי-קולקטיבי המצויים במסלול התנגשות, בלי להעלות את האפשרות שאפשר לקיים חברה שיונקת את מכלול ערכיה מן ההיסטוריה, המסורת, החשיבה והטקסטים היהודים ושעומדת בסטנדרטים של חופש, פתיחות, שוויון, ייצוגיות, שלטון נבחר ואחראי כלפי העם – ערכים שאותם אנחנו מייחסים לדמוקרטיה. אין שום סיבה שלא תתקיים סינתזה ציונית מלאה שבה מדינת ישראל – על מוסדותיה ושיטת ממשלה – היא יצירה ייחודית ומקורית המשקפת את ייחודה כמדינת העם היהודי.

יצירת סינתזה ציונית ייחודית מחייב חידוש רעיוני מעמיק בתוך העולם היהודי וניכוס מחדש של היהדות על-ידי כלל היהודים אזרחי המדינה, ואף על-ידי אלה שאינם יהודים, לא רק כפולקלור לחגים, אלא כמעיין נובע של רעיונות שאפשר לינוק מהם ולבסס עליהם מדינה מודרנית שערכיה מתאימים לערכים של אנשים המבקשים לחיות במאה ה-21 וליהנות מקדמתה. לשם כך, יש לשים קץ לעצלנות המחשבתית של אלה המעדיפים להשאיר את היהדות לפעילותם של קבלני משנה הסגורים בגטו של פסקי הלכה בנושאי כשרות ושמירת שבת. היהדות היא כחומר ביד היוצר בידי היהודים ובידי הוגי דעות אמיצים והיא יכולה להוות מדריך להתחדשות ריבונית מלאה של העם היהודי. שופטים וחברי כנסת חילוניים אולי יתמהו לחשוב על עצמם כפוסקי הלכה, אבל שופטים וחברי כנסת במדינת ישראל עוסקים בפסיקת חוקים והלכות לישות הריבונית של העם היהודי. הכרה באחריות זו מחייבת שגם חילונים גמורים, מרגע שמעמדם שם עצמם בעמדה של מחוקקים ופוסקים, יעשו זאת מתוך הכרה עמוקה של תפקידם כמחדשי היהדות בתנאי ריבונות. מנגד, יש לשנות גם את המשוואה לפיה יש במדינת ישראל אזרחים שיהדותם "חזקה" יותר מאחרים ובשם יהדות זו הם מרשים לעצמם להוציא עצמם מן הכלל ומן המאמץ להתחדשות ריבונית. כך למשל, אם הריבונות היהודית נדרשת להלחם על חייה אין מקום לכך שיהיו אנשים שיטענו שדווקא בגלל שיהדותם "חזקה יותר" הם אינם יכולים להלחם. המהפכה הציונית מחייבת שבגבולות הריבונות היהודית לא יוכל יהודי להוציא עצמו מן הכלל הריבוני ולהימלט מאחריות לציבור בשם היהדות.

אכן, נושא הלחימה והפעלת הכוח הם ציר מרכזי סביבו מתרכזים המתחים הנובעים מכישלון הציונות לדרוש את התחדשות היהדות. הקמת מדינת ישראל וצה"ל, יחד עם האתגרים הביטחוניים המתמידים, יצרו מצב, לראשונה מזה אלפיים שנים, שבו היהודים משתייכים לצד המפעיל כוח ואף כוח משמעותי ביותר. במשך אלפיים התפתחה היהדות ותורת המוסר היהודית בתנאים בהם יהודים לא נדרשו להתמודד עם הפעלת כוח מצידם, מה שבהכרח הפך את השאלות המוסריות לפשוטות יותר. היהדות יכלה להציג עצמה כדת מוסרית יותר מן הטעם הפשוט שהיא עמדה בפני דילמות מועטות יותר. עם הקמת מדינת ישראל, ויתר העולם היהודי על שאלת ההתמודדות עם הפעלת הכוח ובכך הפך את צה"ל, בג"ץ הכנסת וממשל ישראל לפוסקי ההלכה היחידים בכל הנוגע לשאלות של הפעלת כוח ומוסר בתנאים של ריבונות לעם היהודי. ניכר כי העולם היהודי "הדתי" העדיף להדיר רגליו משאלות ריבונות, כוח ומוסר ולהתמקד בשאלות הלכתיות של כשרות המטבחים בצה"ל וזכותנו על הארץ. יש גם מי שהפכו את הבריחה הזו מההתמודדות לאידיאולוגיה, מעדיפים את הגלותיות היהודית שבה אין שאלות מוסריות קשות, על-פני ההכרה שריבונות יהודית בהכרח "מלכלכת" את הניקיון המוסרי של העם היהודי. במדינתו של העם היהודי יש ליצור תורת מוסר היונקת מן היהדות, אך אינה נרתעת מן ההתמודדות שיש לעם החולש על מקורות כוח אדירים.

השלמת המעבר לחיים ריבוניים דורשת גם התייחסות מעמיקה ורצינית לחוק במדינת ישראל הן מצד מוסדות האכיפה והן מצד האזרחים. מדינת ישראל ידועה כמדינה שיש חוקים רבים ואכיפה מועטה. מדינה ריבונית נמדדת בראש וראשונה בכך שכל אזרחיה כפופים לחוק אחד – חוק המדינה. במקרים רבים, באזורים מסוימים ועבור קבוצות מוגדרות החלת החוק היא חלקית. יש היום אזורים רבים, במיוחד בנגב, בגליל ובירושלים ותושבים רבים, בעיקר ערבים, בדווים, חרדים וקיצוני המתנחלים במדינת ישראל שנמצאים מחוץ החוק. מדינה שמחילה ריבונות רק כשנוח ואיפה שנוח, על חלק מאדמתה ועל חלק מאזרחיה, אינה מדינה ריבונית. ריבונות לעם היהודי אינה רק ריבונות ליהודים חילונים, היא ריבונות לכל אזרחי המדינה, יהודים ולא יהודים, גם אלה שאינם מזדהים איתה וגם אלה המאמינים שאלוהים איתם ועומד מעל חוק המדינה. גם אזרחי המדינה נדרשים לשינוי תודעתי שבו חתירה תחת חוקי המדינה אינה דבר להתפאר בו, דוגמא לתושייה וחוסר "פראייריות" אלא פגיעה בהם עצמם.

המעבר לחיים ריבוניים מחייב שינוי בערכים המיוחסים לעיסוקים ציבוריים. הקהילה היהודית הלא-ריבונית העריכה במיוחד את הלמדנות כאבן יסוד המבטיחה את המשכיות החיים היהודים מדור לדור, הציונות שנדרשה להקמת התשתית לריבונות העניקה ערך גבוה במיוחד למתיישבים ולוחמים. מדינה המחויבת לשינוי תודעתי הנגזר ממעבר לחיים ריבוניים נדרשת להעמיד את החיים הפוליטיים בראש סולם הערכים ולא בתחתיתו. רעיון הריבונות בא לידי מימוש מלא במוסדות הפוליטיים המאפשרים ממשל עצמי לעם היהודי. אם חלקים רבים מהציבור בוחרים להדיר רגליהם מהפוליטיקה, הן כבוחרים והם כמנהיגים, ואף הופכים את סלידתם מהפוליטיקה לאידיאולוגיה, יש בכך פגיעה ביכולת לממש את הריבונות. גם למי שאינם הולכים להנהגה יש תפקיד חשוב כאזרחי המדינה וכאלה המממשים בכל יום את הרעיון הריבוני. תפקידם של אזרחים במדינה ריבונית היא לקבל אחריות על חייהם כאזרחים ולדרוש אחריות זו ממנהיגיהם.

לכן אם בעבר ה"הגשמה" הציונית הייתה בעלייה, התיישבות ולחימה – משימות התשתית העיקריות – היום יש מקום
לדבר על הגשמה ציונית באמצעות הליכה לפוליטיקה. הקריאה "אחרי" – מקומה היום בפוליטיקה. ייחודה של מדינת ישראל בכך שראשיה ונבחריה הם כמעט כולם יהודים. בארה"ב בה חיה הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם אין תפקיד הסגור בפני יהודים, אך עדיין בכל מה שנוגע לתפקיד הבכיר ביותר, זה של נשיא ארה"ב, הדבר הוא עדיין בגדר שאלה פתוחה – האם ארה"ב מוכנה לנשיא יהודי. בישראל, בה חיה הקהילה היהודית הגדולה ביותר, ושנוסדה כדי לאפשר ליהודים לקיים ריבונות משלהם, זו אינה שאלה, כי אם המובן מאליו. ראש הממשלה אמור להיות יהודי – זו המטרה של הציונות. לכן אלה ההולכים לפוליטיקה ממצים את הרעיון הציוני באופן המלא ביותר ועליהם להיות נבחרי העם, לא רק בשם, אלא במהותם.

השלמת המהפך התודעתי הציוני ידרוש במוקדם התמודדות מלאה עם האתגר הרעיוני שבקיומם של לא ציונים בתוך
גבולות מדינת ישראל, במיוחד אזרחים ערבים שאין להם דבר וחצי דבר עם האידיאולוגיה של חידוש ריבונות העם היהודי בארץ ישראל. גם מי שמאמינים ושואפים לשוויון מלא בין האזרחי היהודים לערבים של מדינת ישראל, אינם יכולים להתכחש לכך שהאזרחים הערבים נאלצים לחיות במדינה שהם אינם יכולים להזדהות עם מטרת קיומה כמימוש הריבונות של העם היהודי. על הציונות להתמודד עם אתגר זה ולא להתכחש לו ולא להניח ששוויון כלכלי וחברתי מלא יעלים את האתגר. נשאלת השאלה האם אפשר שמי שאינם יהודים יכולים למצוא את מקומם, לא רק אזרחית אלא גם אידיאולוגית, במדינה שכל מטרתה יישום ריבונות יהודית? ואם לא, האם יש אפשרות להכיל אזרחים שאינם יכולים להזדהות אידיאולוגית עם המדינה תוך כבוד הדדי וללא פחד? האם יש גבול מספרי ליכולת ההכלה של מי שאינם מזדהים עם האידיאולוגיה? ואם מגיעים לגבול הזה – מה יש לעשות – האם לשרטט מחדש את גבולותיה של המדינה או לוותר על מהותה? מדינת ישראל מחויבת לשוויון זכויות מלא בין כל אזרחיה, אך היא גם קמה למטרה ייחודית ובכך ייעודה. מדינת ישראל שאינה ביתו הלאומי של העם היהודי יכולה להיות עדיין מדינה – מתפקדת יותר או פחות – אבל היא אינה מדינת ישראל. הציונות אינה יכולה להמשיך להתעלם מהאתגר שבמימוש הייעוד לשמו קמה מדינת ישראל יחד עם התמודדות אמיתית עם קיומם השווה של מי שאינם מאמינים בייעוד זה.

ייחודה של מדינת ישראל הוא בריבונות היהודית וייעודה הוא במתן תוכן מתחדש לריבונות זו, תוך יניקה מההיסטוריה, התרבות והטקסטים היהודים לכדי יצירה מקורית. מדינת ישראל אינה נמדדת אך ורק בכך שהיהודים בה מהווים רוב. ייעודה וייחודה בכך שכל מהותה, מערכותיה ותרבותה יונקים מכך שהיא המדינה הריבונית היחידה של העם היהודי. הגיע העת לעבור מן התשתית – אנשים ואדמה – אל המהות. זהו האתגר הציוני הבא.

Comments Closed