גבולות החופש: הרחקת תלמיד מבית-ספר אינה פשיזם

מגני זכויות התלמידים בחרו לעסוק במשך שנים בתחושותיו של הילד המורחק – בכעסו, בעלבונו ובתחושת הניכור שלו במקום להתמקד בפעולה ככלי הכרחי לביסוסה של חברה מתוקנת שיש בה כללים ברורים

עינת וילף | 28/7/2009 15:09

אתמול עבר בכנסת התיקון לחוק זכויות התלמיד שיזם שר החינוך גדעון סער שעיקרו החמרת הנהלים, במסגרת המאבק באלימות הגואה בבתי הספר. המתנגדים לתיקון הציגו את עצמם כמגני הילדים כנגד מה שהם טענו היא ידו הקשה של משרד החינוך. למרבה הצער, התנגדותם התבססה על תפישות שכבר שנים רבות, בשם הגנה על תלמידים הפכו מזה זמן רב למסד עליו מתקיימת פגיעה מתמשכת וקשה בתלמידים ובמורים. במשך תקופה ארוכה מדי הושם דגש על זכויות התלמיד האלים במקום על זכויות התלמידים המבקשים ללמוד וזכויות המורים המבקשים ללמד. בשם ההגנה על מתי מעט תלמידים אלימים פורקו מורים ומנהלים בבתי ספר מכל סמכות בעלת ערך והועמדו בכיתות חסרי יכולת וסמכות להגן על זכותם של תלמידים ללמוד בביטחון. כתוצאה מכך, בעיות אלימות, משמעת וזלזול במורים הביא לכך שכמעט אי אפשר לקיים לימודים תקינים בכיתות.

במוקד הדיון על הזכויות עולה נושא הרחקת התלמידים, בין למשך שיעור אחד ובין אם – במקרים קיצוניים – לתמיד. עד לשינויים המתבצעים בימים אלה במדיניות המשרד, לא ניתן היה לעשות דבר מכל אלה. מתי מעט מורים ומנהלים שניסו להרחיק תלמידים פוגעים מהכיתות נתקלו בחוסר גיבוי מוחלט שהכריח אותם להמשיך ללמד תלמידים אלימים שחתרו תחת יכולתם ללמד ותחת אפשרות של תלמידים אחרים ללמוד בביטחון. הדרישה ממורים להשאיר תלמידים בכיתה בכל מצב וללא קשר להתנהלותם נבעה מדאגה מוגזמת לתלמיד המורחק, במקום לשאר התלמידים בבית הספר. מגני זכויות התלמידים, לכאורה, בחרו לעסוק במשך שנים בתחושותיו של הילד המורחק – בכעסו, בעלבונו ובתחושת הניכור שלו ובשם תחושות אלו מנעו את השימוש בכלי זה. מנגד יש את אלו המתמקדים בילד המורחק מן הצד השני. הם טוענים שההרחקה אינה עונש, שהילד נהנה בזמנו ההרחקה ושזהו חופש עבורו. מחנכים מנוסים יודעים היטב שאין צורך להפריז בתיאורים אלה וזו דרכם של ילדים להתריס כנגד ההרחקה ולתאר אותה כדבר משמח. אך בפועל, לא תחושות הכעס ולא תחושות השמחה של הילד המורחק צריכות לעמוד במוקד הדיון.

הרחקה אינה עונש לילד המורחק. אין זה חשוב אם הילד מרוצה או לא מהרחקתו. הרחקה נועדה לקבע גבולות. היא נועדה להבהיר שבכיתה לומדים ומי שאינו מאפשר למידה מקומו אינה בכיתה. זהו כלי חינוכי הכרחי המאפשר למיטב המורים לבסס כבר בתחילת הדרך תרבות לימודים בבית הספר. הרחקת תלמידים לפרק זמן מוגבל, ובמקרים קיצוניים לתמיד היא אמצעי הכרחי ונדרש כיד להגן על התלמידים עצמם. במקרים רבים מדובר בהצלת נפשות של ממש, ואפילו גם בהצלת נפשו של הילד הפוגע שנאלץ להבין כבר בשלב מוקדם שבית הספר לא יעניק לו מרחב להתנהגות פוגעת. הרחקה היא אמצעי להגן על הרוב וככזו חובתו – לא רק רשותו – של מורה להרחיק מהכיתה כל תלמיד שחותר תחת היכולת שלו לממש את האחריות הרבה שיש לו להגן על תלמידים.

נושא ההרחקה מדגים את אחד המאפיינים הבולטים של התהליך החינוכי שיש בו מרכיבים שלכאורה מנוגדים להגיון. מי שמתנגדים להרחקה טוענים שהתיקון של מדיניות החוק והשינוי במדיניות משרד החינוך תוביל להשעיה המונית של התלמידים. בפועל, אנשי חינוך מנוסים מעידים בדיוק על ההיפך. דווקא שימוש תכוף בהרחקה בתחילת הדרך ועל הפרות קטנות מבטיח שמורים יוכלו לבסס מרחב בטוח של לימודים ומונע הידרדרות חמורה יותר בהמשך, ודווקא מי שנמנעים מלעשות שימוש בכלי זה מוצאים את עצמם מתמודדים במהרה עם בעיות חמורות שמביאות בהמשך לצורך להפעיל אמצעים קיצוניים יותר.

בסופו של דבר ההרחקה היא כלי הכרחי לביסוסה של חברה מתוקנת שיש בה כללים ברורים. רבים רואים בהתעקשות על כללים ברורים ועמידה בהם סוג של פשיזם, אך בכל מקום יש כללים – השאלה היא מי קובע אותם. אם משרד החינוך, מנהלים ומורים אינם קובעים כללים ברורים, אחידים ושווים בבתי הספר, התלמידים האלימים הם אלה שעושים זאת באופן המייצר אווירת פחד והפקרות. דווקא קיומם של כללים ברורים מאפשר את החופש. תיקון החוק ופרסום ההנחיות החדשות באופן שיאפשר למורים ללמד ולתלמידים ללמוד, הם צעד נכון לשינוי התפישתי הנדרש להצלת מערכת החינוך בישראל.

לקריאת המאמר והתגובות באתר nrg

Comments Closed