נזהרים מן התקווה – nrg

הביטחון המוחלט שנסיגה ישראלית תביא בהכרח לקץ הסכסוך התערערה. גם האמונה באפשרות שניתן יהיה להימנע מחלוקת הארץ ולהתיש את הפלסטינים לידי ויתורים אינה כשהיתה

כשברק אובמה החליט לצאת באופן נחרץ נגד המשך הבנייה בהתנחלויות, הייתי אמורה להיות מאלה שתקווה אדירה לשינוי ניצתה בהם, תוך שהם יוצאים לרחובות בהפגנות תמיכה ביוזמתו של הנשיא ומפעילים לחץ מתמשך על ראש הממשלה להיענות ליוזמה. הרי אני חברת מפלגת העבודה, שמאלנית מירושלים, שכל מי שהיא הכירה מהשכונה בה גדלה הצביע למפלגת העבודה או למרץ. איני מזדהה עם האידיאולוגיה של מפעל ההתנחלויות, הקפאת הבנייה בהן אינה נתפסת בעיני כמחיר כבד, ואיני רואה את מפעל ההתנחלויות כמקביל לתנועת ההתיישבות של ראשית הציונות. אם כך, מדוע לא הייתי מאלה שיוזמת הנשיא מלאה אותם תקווה?

כשהנשיא אובמה הפך את נושא ההתנחלויות לציר עליו יבנה מחדש את תהליך השלום וישנה את הכיוון בו נעים יחסיה של ארה"ב עם העולם הערבי והמוסלמי, אפשרי מאוד שהוא ואנשיו הניחו שכמו בשנות השמונים והתשעים הארץ נחלקת באופן חד בין תומכי מפעל ההתנחלויות לבין המתנגדים לו. נושא ההתנחלויות היה אמור לפיכך להוות כר נוח, שיאפשר לתקוע טריז בין ראש הממשלה לבין הציבור, יפיח תקווה אצל השמאל המצומק והמובס, יצור אהדה רחבה ליוזמת השלום של נשיא ארה"ב ויפעיל לחץ ציבורי כבד על הממשלה לתמוך בה. אם כך, מדוע לא הפך נושא ההתנחלויות – מלבד בשוליים – לנושא שמעורר מחדש את היצרים העזים של המחלוקת בין ימין לשמאל ונתקל יותר מכל באדישות מפוהקת?

אך כמו שאומרים לעתים בתשובה לשאלה "מה קרה?" – החיים קרו. ב-1992 התגייס מחנה השמאל בהתלהבות אדירה להעלות לשלטון את מפלגת העבודה ויצחק רבין, על רקע זעם על התעקשותו של ראש הממשלה יצחק שמיר לצאת נגד הנשיא בוש האב ולהעמיד את כלכלתה של ישראל ואת קליטת העלייה מברה"מ בסכנה עבור הדחף להמשיך לבנות בהתנחלויות. מאז התחלפו סימני הקריאה של השיח הפוליטי הישראלי בסימן שאלה אחד גדול.

החלוקה החדה בין שמאל לימין נשתמרה במשך עשרות שנים כל עוד שני הצדדים היו משוכנעים באופן מוחלט לא רק בצדקת דרכם, אלא בסכנה הגדולה הטמונה בעמדות הצד השני. אבל שנים של מו"מ לשלום שקרס, אופוריה של ציפייה למזרח תיכון חדש שהתחלפה באימה מפני פיגועי התאבדות, התנתקות ששברה את המיתוס של כוחם הפוליטי המוחלט של המתנחלים ואת הביטחון המוחלט באי-הפיכות מפעל ההתנחלויות, תפקידן המתמשך של כל ממשלות בישראל בהמשך הבנייה בהתנחלויות, השתלטות החמאס על עזה, הגרעין האיראני, והצלחה כלכלית גם במצב משבר – הכניסו ספקות בקרב רבים משני הצידה המפה הפוליטית.

האמונה בפתרונות פשוטים נותרה נחלתם של בודדים. הביטחון המוחלט שנסיגה ישראלית מהגדה המערבית ורצועת עזה תביא בהכרח לקץ הסכסוך התערערה. כבר לא ברור כל כך שבלב הסכסוך עם הפלסטינים עומדים שטחים והתנחלויות ולא חוסר נכונות עמוק לקבל את הלגיטימיות של מדינת לאום יהודי באזור. אבל גם האמונה באפשרות שניתן יהיה להימנע מחלוקת הארץ ולהתיש את הפלסטינים לידי ויתורים אינה כשהיתה. אלה המתעקשים להמשיך לדבר בסימני קריאה נשמעים פחות משוכנעים ומשכנעים מבעבר.

אובמה בארה"ב הביא תקווה לאומה שלמה שהייתה כמהה לשינוי ולאמונה בעתיד טוב יותר. אך את הישראלים הוא פגש כשהם כבר נכוו ברותחין של התקווה. עבור מי שחוו את האופן בו התקוות הגואות של שנות התשעים התרסקו אל האלימות הרצחנית של שנות האלפיים, שינוי ותקווה אינן מילים תמימות שכולן טוב. איננו שועטים עוד לגייס את מלוא ההתלהבות שלנו עבור כל זיק תקווה ונאום מרגש. אם מחיר הציפיות הגבוהות הוא דעיכה אל תהומות של ייאוש, הדחף האנושי לשימור עצמי מביא אותנו היום להיזהר בצוננים, לא למהר להאמין ולקוות, ולקבל גם את היוזמות הנעלות ביותר במידה של זהירות.

לקריאת המאמר והתגובות באתר nrg

Comments Closed