מתקפה דיפלומטית על חוקי המלחמה – nrg


גם אם המועצה לזכויות אדם של האו"ם הייתה מתעניינת באמת בזכויות אדם לבדיקתו של השופט לא היו סיכויי הצלחה. הוא התבקש לשפוט בעיות חדשות בכלים ישנים. כעת ישראל צריכה לשנות את תפיסת אומות העולם

פרסום הדוח שפרסום הדוח שהגיש צוות הבדיקה בראשות השופט היהודי ריצ'ארד גולדסטון, לארגון המעז להתקרא "מועצת זכויות האדם של האו"ם" –  מעלה את הצורך הדחוף ביציאה למאבק דיפלומטי רחב היקף ומתמשך, במטרה לשנות את האמנות והכללים לפיהם נקבעים פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות.

השופט גולדסטון, אדם שכוונותיו טובות, לא השכיל להבין את האמת הבסיסית שבהינתן החוקים והכללים הקיימים- אין דרך בה הוא יכול לקיים בדיקה הוגנת של מבצע "עופרת יצוקה". גם אם המועצה לזכויות אדם של האו"ם הייתה מתעניינת באמת בזכויות אדם ולא הייתה אובססיבית לישראל וגם אם ישראל הייתה מעניקה את מלוא שיתוף הפעולה לבדיקה, לא היה סיכוי שהוא יצליח. הסיבה לכך פשוטה- גולדסטון התבקש לשפוט בעיות חדשות בכלים ישנים.

כבר זמן רב שנוצר פער בלתי נסבל בין האמנות והכללים האמורים להסדיר התנהלות ראויה בעת מלחמה, לבין המציאות העולמית החדשה. הכללים והאמנות הקיימים התעצבו על רקע מלחמות העולם והם בונים מגדל משפטי מפואר על הנחת יסוד אחת ויחידה, והיא שבעת מלחמה יש הבדל ברור בין לוחמים ואזרחים. מן ההבדל הזה נגזרים שלל כללים והתנהלויות שאמורים להסדיר את היחס לחיילים ולאזרחים ולמעשה להותיר את האזרחים מחוץ לעולם המלחמה.

להתאים את הדוקטרינה הדיפלומטית

אבל מה עושים כשהקווים המפרידים מטשטשים ואף נעלמים לחלוטין? מהי עת שלום ומהי עת מלחמה כשמתנהלות התקפות טרור בלתי פוסקות? איך מתייחסים ללוחמים הלבושים כאזרחים, חיים כאזרחים, ולוחמים מתוך עולמם האזרחי? מהי אחריותו של אזרח שבביתו מסתתרים לוחמים ומצבורי נשק? האם אין הבדל בין אחריותו של אזרח בוגר המודע למשמעות מעשיו לזה של ילד קטן החי בבית המשפחה? מה האחריות של משפחה שמתוך ביתה נורים טילים? מה מעמדם של בתי חולים ובתי ספר שלוחמים פועלים מתוכם – האם ההגנה עליהם היא מוחלטת? 

האם צבא של מדינת ריבונית מחויב לקחת סיכונים עודפים כדי להגן על אזרחים של הצד השני, גם אם יש כאן ניצול לרעה? ובעיקר מה עושים כשכללים שנועדו להגן על אזרחים וחיילים בעידן של מלחמות בין צבאות של מדינות ריבוניות, מנוצלים לרעה ולהשגת יתרון צבאי על-ידי ארגוני טרור שאינם מדינות ואינם מקבלים על עצמם כל אחריות הנובעת מחברות בקהילות האומות?  

מדינת ישראל נמצאת בחזית השאלות הללו כבר שנים רבות. בדיוק כפי שצה"ל נדרש לפתח כל העת שיטות לחימה ותפישות קרב המשקפות את המציאות המשתנה, כך יש לפעול בחזית הדיפלומטית כדי לשנות את
הכללים באופן שיתאים למציאות החדשה. מדינת ישראל אינה יכולה להמשיך ולהלחם בסביבה שבה ההגדרות הישנות מייצרות עיוותים בלתי נסבלים. צריך להתאים את הדוקטרינה הדיפלומטית – ולא כפי שנעשה עד כה כמשפטנות מתגוננת. לא מספיק להעסיק יועצים משפטיים בעת לחימה שיוודאו שצה"ל לא יבצע פשעי מלחמה לפי הגדרתם הקיימת, אלא יש להיאבק לשינוי ההגדרה הקיימת של פשעי מלחמה באופן שישקפו את אתגרי התקופה.

ישראל צריכה להוביל מאבק זה ויהיו לה בכך בני ברית לא מעטים. ישראל אינה צריכה להתנצל שבתור מי שמואשמת בפשעים כאלה, היא דורשת לבחון מחדש את כל המסגרת המגדירה אותם. אין מה לעשות, ישראל היא מן המדינות היחידות הנדרשות להתמודד כמעט יומיום בסביבת הלוחמה החדשה וככזו היא יודעת לנסח ולהסביר יותר טוב מהרבה מדינות אחרות את סוג העיוותים הנוצרים כשמנסים להפעיל ספר חוקים וכללים שהותאם לעבר- על ההווה. בעוד שבעבר, התנהלו המלחמות בין צבאות מובחנים וברורים של מדינות ריבוניות, היום באים עיקר האיומים לעולם מצד ארגוני טרור שאינם מובחנים מן האוכלוסיות האזרחיות שבתוכם הם פועלים, אולםכח ההרס שלהם אינו נופל מזה של צבא.

לקריאת המאמר והתגובות באתר – nrg

Comments Closed