הכחשת השואה: אצבע משולשת למערב – nrg

נשיא איראן גילה שיחד עם פיתוח נשק גרעיני, הכחשת שואה היא אחת הדרכים המהירות והיעילות, אם לא היעילה שבהם, למצב את עצמו כמי שעומד בראש ציר המדינות הקוראות תגר על הדומיננטיות של המערב

נשיא איראן מגיע לכינוס השנתי של עצרת האו"ם בדרג ראשי מדינות. הנשיא משחרר לאוויר העולם הצהרה נוספת
המכחישה את השואה ומכנה אותה שקר של מדינות המערב, שנועד לאפשר את הקמתה של מדינת ישראל. בכך הוא ממשיך מסורת מפוארת של הצהרות מכוונות ועצרות מתוכננות שבהן הוא מייצב את עצמו בגאווה מוצהרת בחזית המאמץ להכחיש את השואה. אין דרך בה הוא יכול לקיים בדיקה הוגנת של מבצע "עופרת יצוקה". גם אם המועצה לזכויות אדם של האו"ם הייתה מתעניינת באמת בזכויות אדם ולא הייתה אובססיבית לישראל וגם אם ישראל הייתה מעניקה את מלוא שיתוף הפעולה לבדיקה, לא היה סיכוי שהוא יצליח. הסיבה לכך פשוטה- גולדסטון התבקש לשפוט בעיות חדשות בכלים ישנים.

העניין הרב שמגלה נשיא איראן בהכחשת שואה מן הסתם אינו נובע מעניין עודף בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, וככל הנראה הרצון להגיע לאמת ההיסטורית אינו מדיר שינה מעיניו. כישראלים אנחנו נוטים לראות בהכחשת השואה התקפה ישירה על מה שרבים רואים כבסיס הלגיטימיות של מדינת ישראל (טענה בעייתית בפני עצמה הנוטה להאפיל על הלגיטימיות של הציונות כתנועת שחרור והגדרה עצמית של העם היהודי), אבל יש כאן גם היבט רחב יותר. נשיא איראן גילה שיחד עם פיתוח נשק גרעיני, הכחשת שואה היא אחת הדרכים המהירות והיעילות, אם לא היעילה שבהם, למצב את עצמו כמי שעומד בראש ציר המדינות הקוראות תגר על הדומיננטיות של המערב.

מאז שנות התשעים עבר זיכרון השואה תהליך של אוניברסליזציה. מנושא "של היהודים" היא הפכה להיות "נושא של האנושות" ובעיקר של מדינות המערב. מוזיאונים לשואה נפתחו ברחבי העולם, במיוחד בארצות הברית ובאירופה, כשההקשר שהם מופיעים בו הוא הקשר מקומי תרבותי ואנושי כללי. די לבקר במוזיאון השואה בוושינגטון, הממוקם במתחם בו נמצאים הסמלים הלאומיים של ארצות הברית, ולצאת למסע שמתחיל עם תמונות וקולות של חיילים אמריקאים ששחררו את המחנות, ומסתיים על חופי ארצות הברית ופסל החירות, כדי להיחשף לזיכרון שואה השונה מהותית מזה של שואה ותקומה שאנחנו מכירים בישראל.

מרכיב מודע ומתוכנן

תהליך זה של אוניברסליזציה של זיכרון השואה בא לידי ביטוי גם בתרבות הפופולארית ובעיקר בסרטים וספרים,
ובתהליכים פנימיים שעברו על הרבה מדינות בדרך כלל כתוצאה מפתיחת ארכיונים ומאבקים על פיצויים לניצולים שהביאו לאימוץ זיכרון השואה כערך אנושי כללי. שיאו של התהליך היה בהחלטת עצרת האו"ם מנובמבר 2005 שקבעה את ה- 27 בינואר כיום זיכרון בינלאומי לקורבנות השואה. החלטה שהתקבלה בישראל בברכה אבל גם קצת בתחושה שלקחו את השואה "שלנו". 

זיכרון השואה הפך בתהליך זה לאחד המסמנים העיקריים של נאורות אוניברסאלית וכשם-קוד מקוצר לעולם ערכים הדוגל בשמירה על זכויות אדם, בחופש, בשוויון, ובכבוד האדם ובכך הלך והתנתק מן ההקשר היהודי הפרטיקולארי והפכה למדד של השתייכות לקבוצת מדינות – בעיקר המערביות. 

ככל שזיכרון השואה הפך למזוהה עם עולם ערכים מסוים ואף לאחד המרכיבים הקדושים ביותר בעולם זה, כך הפכה הכחשת השואה לדרך פשוטה ואפקטיבית להראות אצבע משולשת לעולם המערבי, ובמיוחד לארצות הברית. במיוחד בעידן שלאחר קריסת הקומוניזם הפכה הכחשת השואה לסמל של התנגדות אידיאולוגית קיצונית למערב. זהו גם קיצור דרך יעיל ביותר – אין עוד צורך לנסח מניפסט ולהעמיד אלטרנטיבה אידיאולוגית לעולם המערבי. מספיק לקיים כנס הכחשת שואה ומיד אתה ממוקם בראש מחנה המתנגדים. 

אם על הדרך אפשר גם לערער על הלגיטימיות של מדינת ישראל – מה טוב. איראן פועלת במספר חזיתות במקביל לקריאת תגר על הדומיננטיות המערבית, במיוחד במזרח התיכון. הכחשת השואה של נשיא איראן אינה קריזה של אדם מטורף כי אם מרכיב מודע ומתוכנן במאמץ זה.

לקריאת המאמר והתגובות באתר – nrg

Comments Closed