הקץ לדרמה עם האו"ם – nrg

 

ביום שבת האחרון ציין האו"ם 64 שנים לכניסתה לתוקף של אמנת הארגון. בישראל מן הסתם אין רואים ביום זה סיבה מיוחדת לחגיגה. יותר מ-60 שנה מתנהלת לה הטלנובלה של יחסי האהבה-שנאה של ישראל וארגון האומות המאוחדות. במשך השנים נאומים של ראשי ממשלה, נשיאים ושגרירים מעל בימת האו"ם זכו לעתים לאחוזי צפייה ויחס הדומים לאליפויות כדורסל שבהן ציפינו להביס את הגויים. בשנים אלה חיפשו ישראל והאו"ם זה את אהבתו של זה, והתמלאו כעס על מה שנתפס אצל כל צד ככישלון של הצד השני לעמוד באידיאלים שנלוו להקמתו. מצד ישראל, נאומים של זקיפות קומה לאומית על בימת האו"ם התחלפו עם תקופות של ברוגז והתעלמות כועסת.

כיאה לזוג סוער, האובססיה של ישראל ביחס למעמדה באו"ם החווירה רק ביחס לאובססיה של האו"ם למדינת ישראל. למרות שהסכסוך הישראלי-ערבי היה אחראי רק לחלק קטן מן ההרוגים ממלחמות וטרור בעולם במשך עשרות שנות התמשכותו, הייתה ישראל למטרה מועדפת להחלטות גינוי. מנגד, למרות הניסיונות לזלזל כפי חוץ באו"ם, במעמדו ובכוחו, מלחמות ישראל התנהלו במידה לא קטנה על-פי שעון ההחלטות במועצת הביטחון של האו"ם.

אך מאז הדרמה הרדיופונית של החלטת החלוקה בעצרת הכללית של האו"ם שאפשרה את לידתה של ישראל, האו"ם וישראל גדלו והתרחבו וחטטי המציאות כיסו את פניהם של מי שלידתם לוותה בתחושה של מימוש אידיאל גדול. כך לאחר עשרות שנים סוערות הגיע הזמן לשים קץ ליחסים הדרמטיים ולהתנהל כפי שמקובל בעולם המבוגרים והמאוכזבים: נאנחים עמוקות ועושים את העבודה. ויש עבודה.

לאו"ם יש שני היבטים מרכזיים – היבט רובי הבא לידי ביטוי בעצרת הכללית, והיבט חוקתי הבא לידי ביטוי באמנת היסוד שלו וגם בהרכב מועצת הביטחון. ההיבט הרובי – הייצוג השווה לכל המדינות ללא קשר לאופיין ומעשיהן – הוא זה שהופך את האו"ם למקום צבוע ובלתי נסבל עבור ישראל, כיוון שהוא מאפשר לקבוצת מדינות להעביר בעצרת הכללית שלל החלטות נגד ישראל רק מעצם העובדה שהן רוב. המועצה לזכויות אדם של האו"ם, שבינה לבין שמה אין קשר של ממש, ושאחראית בין השאר לדוח גולדסטון, היא גוף של העצרת הכללית.

מנגד, יש לאו"ם היבט חוקתי שישראל, כמי שאינה יכולה לסמוך על תמיכת הרוב, צריכה לפעול לחזק. למשל, ההגנה על רעיון הריבונות שהוא מהותי לאו"ם. דווקא בעידן שבו חותרים תחת זכותו של העם היהודי למדינה ריבונית, ישראל יכולה להתבסס על אמנת האו"ם כדי לקעקע מאמצים לערער על הריבונות שלה, כולל להאיר את חוסר המקובלות המוחלט של ניסיונה של מדינה אחת לערער על הלגיטימיות של מדינה אחרת. גם אם איראן לא תושעה מהאו"ם מחר, ישראל יכולה לעשות רבות כדי להפנות את הזרקור לאופן שבו התנהלותה של איראן סותרת את חוקת האו"ם.

מספיק להיאבק ולהתחיל לתרום

התנהלות מקצועית ולא מאנית-דפרסיבית גם אל מול צביעות זועקת לשמיים – אינה מחייבת שיתוף פעולה עיוור עם כל גחמה. למשל, ההחלטה שלא לשתף פעולה עם דוח גולדסטון הייתה סבירה בעת קבלתה, בוודאי בהתחשב בגוף ששלח אותו ובמנדט שניתן לו. אבל מה שלא היה סביר היה הבזבוז המוחלט של תקופת הכנת הדוח. ניתן היה לנצל זמן זה לצאת במאמץ דיפלומטי שייתן לדוח פרופורציות ראויות, הן באמצעות חשיפת נתונים, והן באמצעות העלאה לסדר היום של הבעייתיות של התאמת דיני המלחמה הקיימים לעידן של מלחמה בטרור מול גופים שאינם מדינות. גם אם דיני המלחמה לא היו משתנים בן-לילה,

סדר היום הבינלאומי היה נראה אחרת.

ישראל אינה צריכה רק להיאבק. מעבר לנושאים המדיניים והדיפלומטים, האו"ם הוא זירה לדיונים ושיתופי פעולה לפתרון בעיות עולמיות. ישראל יכולה לפעול בקרב גופי האו"ם השונים כדי לתרום מיכולותיה הרבות לקידום מטרות המילניום שאימץ האו"ם ביחס לצמצום העוני והתחלואה בעולם.

האו"ם הוא מקום מעצבן, בעייתי וצבוע, שיש בו פער מתמיד ומתסכל בין האידיאלים אליהם הוא שואף לבין המציאות אותה הוא משקף. אך זהו העולם – ובהיעדר עולם אחר ואו"ם אחר, מן הראוי שנתבגר, נאנח עמוקות, ניכנס לזירה ונפעל כמקצוענים.

לקריאת המאמר והתגובות באתר nrg

Comments Closed