פתאום הם רוצים (באמת) מדינה

הצמרת המדינית הישראלית עוסקת לאחרונה – גם אם תוך הפגנת זלזול – באיום האפשרי של הכרזת עצמאות פלסטינית בגדה המערבית ובעזה ללא מו"מ והסכמה מצד ישראל. בין אם תהיה הכרזה שכזו ובין אם לאו, ה"איום" האמיתי טמון לא בעצם ההכרזה אלא באפשרות שהיא משקפת שינוי תרבותי רחב בקרב הפלסטינים.

התנועה הלאומית הפלסטינית התאפיינה מימיה הראשונים בתרבות חריפה של אי קבלת אחריות. מנקודת מבטם של הפלסטינים מצבם מעולם לא היה תוצאה של החלטותיהם, מעשיהם או התנהלותם. האחרים היו אחראים – המעצמות, הבריטים, האו"ם, מדינות ערב ומעל כולם – הציונים והכיבוש. לא משנה על מה ולמה – האצבע המאשימה הופניתה כלפי חוץ. בעולם שבו כולם אשמים חוץ ממך, הדרך היחידה לפעול היא התנגדות – מילת המפתח של הזהות הפלסטינית.

הפלסטינים הפנו את האנרגיות שלהם למרד ולהתנגדות והתנהלו כמתבגרים נצחיים שאינם מסוגלים להפסיק להאשים את האחרים בנסיבות חייהם ולעצב את חייהם במו ידם. יותר מכל התבטאה תרבות זו בדמותו של ערפאת שהיה שבוי בדימוי מנהיג ההתנגדות על חשבון האפשרות לבנות מדינה.

התרבות הזו הייתה נוחה לישראל. הציונות שכל מהותה הייתה לקיחת אחריות ובנייה מדינה מצאה לה סימביוזה נוחה עם תרבות חוסר לקיחת האחריות של הפלסטינים.

ישראל הבונה ללא הרף למדה להדוף את ההתנגדות הפלסטינית ולספוג את האצבעות המאשימות תוך שהיא ממשיכה לפעול באין מפריע אל מול חוסר היכולת של הפלסטינים לקבל אחריות על חייהם.

אלא שלאחרונה עולה האפשרות שמתחת לפני השטח מתחולל שינוי מהפכני. כבר כמה שנים פועלים בשקט יחסי גורמים רבים בהנהגתם הבוטחת של גנרל דייטון, טוני בלייר, וראש הממשלה סלאם פיאד כדי לבנות מדינה פלסטינית מן היסוד. ייתכן שכשישראל נתנה את ידה למהלך של בניית המוסדות הפלסטינים שהחל לפני מספר שנים, היו רבים שראו בכך אמצעי מצוין להעסיק את האירופאים מלאי הכוונות הטובות ואת פיאד האפרפר במשחקי לגו עד קץ הדורות, מתוך הנחה שהפלסטינים אינם מסוגלים תרבותית להתנתק מן הקביים של ההאשמות כדי לקיים תהליך של בנייה. הזלזול נבע גם מכך שפיאד העז להיות בוגר האוניברסיטה של טקסס במקום בוגר בתי הכלא של ישראל.

לפיאד, שבעברו אין פיגועי טרור, יש פרופיל שלכאורה פוסל אותו מכל הנהגה פלסטינית. ההנהגה הישראלית נוהה אחר "לוחמים" ובכל פעם מעלה על נס ברגותי חדש. אלא שנדמה שדווקא סלאם פיאד ושותפיו לקחו את נושא הארנונה והביוב ברצינות וניגשו במרץ וביסודיות – וללא התבכיינות – לבניית מדינה – על כל מרכיביה האפורים יותר ופחות.

ככל שהמהלך מתקדם ונוחל הצלחה, כך הולך השינוי התרבותי ותופס תאוצה ומתקבע. עבור פיאד הכרזה חד-צדדית על מדינה פלסטינית אינה מהלך עקר כמו זה שנעשה ב- 1988, אלא שיאו של תהליך שבו המדינה הפלסטינית בונה את מוסדותיה בפועל.

האיום הגדול ביותר על המדיניות הישראלית מגיע דווקא מכיוונו של פקיד אפור המוביל עקב בצד אגודל שינוי תרבותי מהפכני של בנייה וקבלת אחריות בקרב הפלסטינים – שינוי המותיר את הישראלים, שהתרגלו כבר מזמן לפלסטינים המאשימים את כל העולם במצבם ועסוקים בהתנגדות לאויב הציוני, כשהם מבזבזים כל הזדמנות לבנות מדינה משל עצמם, תוהים, מבולבלים ובחלקם גם מקווים.

לקריאת המאמר כפי שהופיע בישראל היום

Comments Closed