המדינה ויש"ע: קודם כל ריבונות

המאבק הנוכחי בין ראשי המתנחלים לבין ממשלת ישראל הוא חלק מן המערכה הכוללת על מימוש הרעיון הציוני של ריבונות לעם היהודי. יותר מ־100 שנים לאחר הקמת התנועה הציונית, המהפך התודעתי הכרוך במעבר לחיים ריבוניים רחוק מלהיות מושלם וממשיך להיות מקור למאבקי איתנים.

עשרות שנים עסקו חלוצי הציונות בבניית התשתית – אנשים ואדמה – הנדרשת למימוש ריבונות. מדינות אחרות שנוצרו בעידן הלאומיות כמעט לא נדרשו לכך: היו להן אנשים ואדמה. הציונות היתה ייחודית בכך שדרשה מאמץ פעיל ומתמשך כדי לייצר את תנאי היסוד עבור הריבונות. מאמץ זה היה לאידיאולוגיה הציונית בראשית הדרך –
העלייה הביאה את האנשים, ואילו ההתיישבות והלחימה הביאו את האדמה.

בזכות הרעיון המכונן של העלייה והמאמצים הנרחבים למימושה הפכו מיליוני יהודים לאזרחי המדינה. בזכות מאמצי ההתיישבות ומוסדות רכישת הקרקעות התיישבו יהודים לאורכה ולרוחבה של הארץ, ובכך הבטיחו את גבולותיה המינימליים של המדינה, גם אם עדיין לא את גבולותיה הסופיים. הקמת הגופים הלוחמים בתקופת היישוב והקמת צה"ל וגורמי הביטחון האחרים לאחר הקמת המדינה, הרחיבו את גבולותיה והבטיחו את קיומה המתמשך ואת שלומה החלקי, גם אם לא המלא.

אלא שספירת מלאי זו מתייחסת להקמת התשתית בלבד. התשתית אינה הריבונות עצמה. הקמת התשתית לריבונות העם היהודי אינה מהווה את קץ משימות הציונות, אלא מסמנת את תחילתו של שלב המהות. המטרה של המהפכה הציונית היתה הקמת ריבונות לעם היהודי לא רק בגוף, כי אם בנפש.

ראשי ההתיישבות וההתנחלויות ביהודה ושומרון ממשיכים להיאבק על הרחבת התשתית הקרקעית לריבונות. אך ככל שההתיישבות הופכת למטרה בפני עצמה, במקום אמצעי לביסוס ריבונות מלאה, כך היא נמצאת במסלול התנגשות עם אלה המגלמים את ריבונות המדינה.

השלמת המעבר לחיים ריבוניים דורשת התייחסות מעמיקה ורצינית לחוק במדינת ישראל. מדינה ריבונית נמדדת בראש ובראשונה בכך שכל אזרחיה כפופים לחוק אחד – חוק המדינה. במדינת ישראל במקרים רבים, באזורים מסוימים ועבור קבוצות מוגדרות, החלת החוק היא חלקית. מדינה שמחילה ריבונות רק כשנוח ואיפה שנוח, על חלק מאדמתה ועל חלק מאזרחיה, אינה מדינה ריבונית. מנגד, אזרחים שממשיכים להתייחס למדינה ולמוסדותיה כאילו היו שלטון זר, הם אזרחים רק בשם.

כל ראש ממשלה, בין שמהימין ובין שמהשמאל, אינו יכול אלא לצאת למאבק נגד איום ברור ומיידי לריבונות. ככל
שהאיום מתחזק, ללא קשר לאידיאולוגיה, כך המענה נוקשה יותר.

בראייה זו, ההתנתקות מקבלת פרשנות אחרת. שרון יצא להתנתקות בנחישות לא מתוך אמונה נאיבית בשלום. כראש ממשלה שגילם את הריבונות, הוא לא היה יכול לקבל את נטייתם של המתנחלים להתייחס למדינה וחוקיה באופן סלקטיבי בשירות מטרות אחרות. ההתנתקות היתה קרב במערכה לביסוס הריבונות.

יש להניח שראש הממשלה ושר הביטחון יעשו מאמצים להתחשב בצורכיהם של המתנחלים ככל האפשר. אך אם הם יחושו שנחצה קו שבו התנהלות המתנחלים קוראת תיגר על עצם מעמדה של מדינת ישראל כמדינה ריבונית, מעמדם הרשמי, ללא קשר להשתייכותם הפוליטית, לא יאפשר להם אלא להגן על ריבונות זו. ייעודה וייחודה של מדינת ישראל בכך שכל מהותה, מערכותיה ותרבותה יונקים מכך שהיא המדינה הריבונית היחידה של העם היהודי. אנחנו נמצאים כעת בעיצומו של מעבר היסטורי, שכרוך במאבק איתנים, מביסוס תשתית הריבונות – אנשים ואדמה – אל המהות.

לקריאת המאמר כפי שהופיע בישראל היום

Comments Closed