מה היה עושה בן-גוריון בעניין שליט?

לו היה רה"מ הראשון נדרש לעסקת שליט, היה דוחה אותה על הסף. הייתה בו חמלה אדירה למשפחות החיילים, אך בה בעת הייתה בו האכזריות הנדרשת ממנהיג. מאמר ראשון בסדרה

ככל שמתקרבת ההכרעה על עסקת שחרור גלעד שליט – מתברר מחירה. בשנים האחרונות הקמפיינים התקשורתיים התמקדו בצורך לשחרר את גלעד שליט והסתירו – מסיבות ברורות – את המחיר הנדרש. אף לא על שלט אחד או סטיקר נכתב "כבר יותר מאלף יום עברו מאז שאפשר היה לשחרר אלף מחבלים ורוצחים תמורת שחרור חייל אחד".

בינתיים, בממשלה מסתמן רוב ברור לתמיכה בעסקה .השרים מבקשים אמנם שהדבר יותנה בכך שזו תהיה "העסקה האחרונה", אך הם יודעים שאלו מלים ריקות. הצבעה למען העסקה מרחיקה אותם עוד יותר מהקו שהתווה בן-גוריון בראשית ימיה של המדינה, על-פיו אין נכנעים לסחטנות ואין מוותרים על שימוש בכוח כדי לשחרר חטופים.

בן-גוריון הכיל בתוכו חמלה אדירה למשפחות החיילים שנהרגו על הגנת המדינה. הוא כאב עמוקות כל חייל שנהרג. בה בעת הייתה בו האכזריות הנדרשת ממנהיג. הוא העמיד את טובת אזרחי המדינה כולם בהווה ובעתיד מעל החייל או המשפחה הבודדים. הוא העריך שמדינת ישראל לא תוכל לשרוד בשכונה עוינת שאין בה חמלה לחלשים, והוא לא הטיל ספק ביכולתו של הציבור הישראלי לשלם את המחיר הנדרש. בראייתו, תפקידם של החיילים היה לשלם את מחיר ההגנה על אזרחים ולא להיפך.

עייפות בחברה הישראלית

הכרסום בתפיסה החל בעת דמדומי תקופת שלטון המערך, כשראש הממשלה רבין העדיף לנהל מו"מ לשחרור חטופי אנטבה. היה זה שר הביטחון פרס שהתעקש על מורשת בן-גוריון ודחף ללא לאות למבצע אנטבה. העיקרון נשחק בשנים הבאות, לא מעט בעסקאות ג'יבריל – הפעם דווקא תחת ראש הממשלה פרס, (1150 מחבלים תמורת שלושה ישראלים), ועסקת טננבאום תחת אריאל שרון – 2004 (436 מחבלים תמורת אלחנן טננבאום ושלושה חטופי הר דב). 

בשנים אלה מנהיגי המדינה הושפעו בהחלטותיהם מהעייפות שהם זיהו בחברה הישראלית. הם העריכו שירדה הנכונות לספוג מבצעי ההצלה שיעלו במחיר חייהם של חיילים, גם אם התוצאה של שחרורי האסירים הייתה לטווח הרחוק פגיעה באזרחים.

בחירתה של ישראל לשחרר את גלעד שליט תמורת שחרור מחבלים משדרת מסר שלמנהיגים אין אמון ביכולת של הצבא להצליח לשחרר חייל במבצע צבאי, או שהם אינם מוכנים לקחת את הסיכון הכרוך בכך. גם כלפי פנים מתקבל מסר שחייו של החייל שישתחרר יקרים יותר מחייהם של האזרחים שעלולים להיפגע בעתיד.

מפלגת העבודה הפסיקה להאמין בעם

שחרור המחבלים לידי חמאס גם פוגע קשות ברשות הפלסטינית, שהיא בת השיח הטבעית לעשיית שלום ושבשנים האחרונות סיפקה אינספור הזדמנויות – שאנחנו דחינו – לשחרור אסירים באופן מכובד ובונה אמון. עם זאת, כל עוד לא נחתמה עסקה וגלעד שליט ממשיך לשבת בשבי, יש לקבל את האפשרות שבפועל ממשלת אולמרט וממשלת נתניהו אינן נעדרות את האכזריות הנדרשת כדי לקבל הכרעות לטובת האזרחים כולם, גם במחיר פגיעה במשפחה אחת ובחייל אחד. 

בן-גוריון היה מתנגד לעסקת שליט והיה פועל בכל דרך לשחרורו במהלך צבאי. הוא היה הולך לעסקה אך ורק אם היה משתכנע שיש מערך שיקולים שעשוי להפוך את העסקה לכזו שמשרתת את מדינת ישראל, או לפחות לא פוגעת בה משמעותית. למשל, אם היה מעריך שמבצע "עופרת יצוקה" יצר הרתעה מספקת מול החמאס או שאנחנו בדרך להכרעה מדינית, שעשויה להוריד את הסיכוי שאזרחים ישראלים ייפגעו ממעשי טרור של מחבלים שישוחררו. 

בכל מקרה, בה בעת שהוא היה כואב את כאבה של משפחת שליט, רק טובת אזרחי המדינה וייצוב התנאים להצלחת ושגשוג המפעל הציוני היו עומדים לנגד עיניו. אין זה מקרה שדרכו של בן-גוריון מזוהה עם תקופת השיא של מפא"י ואילו עסקות השחרור הגדולות עם דעיכת המערך ומפלגת העבודה. תחילת הסוף של מפלגת העבודה היה כשהיא הפסיקה להאמין בעם אותו התיימרה להנהיג. ומי שאין מאמינים בו – אינו מעניק אמון בחזרה.     

פרופסור מיכאל בר-זוהר הוא מחברה של הביוגרפיה הרשמית של בן-גוריון וח"כ מטעם מפלגת עבודה לכנסת ה- 10 וה-12. ד"ר עינת וילף היא מחברת הספר "מקימים,לוחמים ואנחנו – הדור השלישי והמאבק על דמותה של מדינת ישראל" וחברת מפלגת העבודה. מאמר זה הוא ראשון בסדרת מאמרים.

לקריאת המאמר והתגובות באתר nrg

Comments Closed