ניצחונם של שותי האספרסו

שותי האספרסו בבתי הקפה בצפון תל אביב יכולים להיות רגועים. הם מנצחים במערכה. לכאורה אין אמירה מנותקת יותר מן המציאות מזו של שר המשפטים. יעקב נאמן מבקש להפוך את ההלכה לחוק השלט במדינת ישראל. המתנחלים מתנגדים לחוק המדינה. רבנים מאיימים בסרבנות ובפירוק צה"ל אם רק ישמש לביצוע מדיניות שאינה מקובלת עליהם.

מפחיד? לא בטוח. כל ההכרזות הללו הן היבטים שונים של קרבות מאסף. ניסיונות נואשים של מי שמקווים לנצח בעוד כמה קרבות אחרונים בטרם תוכרע המערכה.

היהדות הרבנית נמצאת כבר שנים במרדף חסר סיכוי אחר הציונות. למען האמת, הם אינם שונים בהרבה מהפלשתינים, שאף הם לקו שוב ושוב בהערכת חסר של הציונות ועוצמתה.

בתחילה תגובתה של היהדות הרבנית היתה דחייה מכל וכל. מאוחר יותר, כשהיהדות הרבנית כבר החליטה להשלים עם הציונות ומצאה נוסחה לשלב את החיים הלאומיים עם החיים הדתיים – היא גילתה שהיא הגיעה לחגיגה מאוחר מדי. בניסיון נואש לחיות מחדש את ימי ראשית הציונות – התיישבות, חומה ומגדל, מאבק בכנופיות חמושות, תחושת צדק יוקדת – פנו המתנחלים לתהליך של שחזור עקר של פעולות בהקשר שנעלם.

גם משאלתו של שר המשפטים לראות את ההלכה היהודית הופכת לחוק השלט במדינת ישראל, היא משאלת לב של מי שאיחר את הרכבת ב־60 שנים, אם לא יותר.

ישראל כמדינתו הריבונית של העם היהודי כבר הקימה לה מערכת חקיקה ושיפוט המשרתת את היהודים והלא־יהודים החיים בישראל. בהיעדרם של נביאים, המערכת הישראלית שואבת את סמכותה מכוח הריבונות שהקימה התנועה הציונית ומותאמת כיאות לחייהם שלאחר תנועת ההשכלה.

כך מוצאים עצמם חברי הכנסת והשופטים בישראל במעמד שבו הם מחוקקים חוקים ומפרשים אותם ליותר יהודים ביותר תחומים – מכל רב בישראל. שר המשפטים ורבנים אחרים שברצונם להשפיע ואף לעצב את חוקיה של המדינה הריבונית של העם היהודי, מגלים היום שאיש לא חיכה להם.

אם ההלכה בבסיסה היא מערכת החוקים והפרשנות של היהודים בעידן שלאחר הנבואה, הרי שמדינת ישראל כבר הקימה מערכת כזו, המותאמת לעידן ריבוני.

שלא כמו רבנים, שגם בעידן ריבוני ממשיכים בעיקר להגביל את פסיקות ההלכה לחיי הפרט היהודי שחי חיי מצוות, מערכת המשפט של מדינת העם היהודי מתמודדת – מעצם תפקידה – עם שאלות המתאימות לעם החי חיים ריבוניים – הפעלת כוח, מלחמה ושלום, המרחב הציבורי, חוקי הגירה והתאזרחות והגבולות שבין המדינה לפרט. ככזו היא הרבה יותר רלוונטית לחייהם של יהודים במדינת ישראל מההלכה שהתגבשה בעיקר בעידן של חיים לא ריבוניים.
אין מניעה ואף רצוי שהעושר העצום של ההלכה ישמש מחוקקים ושופטים בישראל בבואם להכריע בסוגיות מוסריות. אך בסופו של דבר מערכת החקיקה והמשפט של מדינת ישראל היא היצירה החדשה של החיים היהודיים, ובכך היא מצטרפת, מעצם טבעה, לגוף הכולל של ההלכה היהודית.

נכון שממרום 60 וקצת שנות ריבונות, רובן במלחמה מתמדת כלפי חוץ ומאבק בלתי פוסק על עיצוב המרחב הציבורי כלפי פנים, מדינת ישראל יכולה להיראות רעועה ושבירה. נכון שהציונות והריבונות הצעירה נראות חלשות וחסרות סיכוי מול מסורות יהודיות שהתפתחו במשך שנים ארוכות של חיים בתנאי מיעוט תחת שלטון זר. אבל אלה רק חישובים מוטעים הממעיטים בעוצמתה של שיבת העם היהודי לחיים של אחריות ציבורית ויצירה חדשה.

לקריאת המאמר כפי שהופיע בישראל היום

Comments Closed