רגע השבירה של המנוצלים

אתם מכירים את התחושה שכוונותיכם הטובות מנוצלות? את הרגע הזה שבו אתם מרגישים שהצד השני עבר את הקו מקבלת עזרה לגיטימית – לניצול בוטה? זהו השלב שבו עושים פניית פרסה ומסרבים להמשיך לסייע, ואפילו יוצאים נגד הצד השני.

אנחנו מכירים את הרגע הזה, והוא הולך ומתקרב. הרוב (אולי בקרוב מיעוט?) הציוני־חילוני משלם המסים מתקרב לנקודת השבירה שבה כל המילים היפות על ערבות הדדית מאבדות את משמעותן, אל מול ניצול בוטה של מערכת הרווחה מצד קבוצות שהפכו את ניצול הקופה הציבורית לאידיאולוגיה.

יש הטוענים שקיומה של מערכת רווחה במסגרת המדינה מסייעת לסולידריות החברתית, שהיא עצמה הכרחית לקיומה של מערכת רווחה. הנכונות לסייע מבוססת על ההנחה שאנחנו חלק מאותו קולקטיב ושלכולנו רצון לשמור על המסגרת המשותפת. מדינת הרווחה בנויה על ההנחה שאזרחי המדינה חשים בעלות עליה, ולכן אינם מבקשים לפגוע בה ולנצל אותה.

אזרחי המדינה משלמי המסים מוכנים לממן את מערכת הרווחה, מתוך הנחה שהנזקקים לה עושים זאת בלית ברירה. ההזדקקות לקופה הציבורית אמורה להיות תוצר של מצבי מצוקה – כגון תאונה, נכות, מחלה או זקנה קשה, ולחלופין מצבים זמניים שמתקיים כל מאמץ לסיים אותם בהקדם – כגון אבטלה. התקווה היא שהגישה לקופה הציבורית תהיה מתוך ידיעה שהיא תוצר עבודתם של הנזקקים עצמם ושל אזרחים כמותם, ושהיא לא מתוך רצון ובחירה, ודאי שלא מתוך אידיאולוגיה.

נכון, תמיד יהיה ניצול. תמיד יהיו אלה שיאמרו לעצמם "אם נותנים, אני לא אקח? מה אני, פראייר?". אבל כל עוד הניצול הוא בשוליים, עדיף שיהיה קצת ניצול ובלבד שמי שבאמת זקוק לעזרה יקבל אותה, ובנדיבות הראויה.
אבל מה עושים אם הניצול עובר את הגבול? מה קורה כשכל אחד לוקח לפי צרכיו ההולכים ותופחים – ואינו תורם כפי יכולתו? מערכת הרווחה קורסת. החשדנות והכעס תופסים את מקום האמפתיה והנדיבות. הקורבנות הם הנזקקים האמיתיים.

לשם אנחנו דוהרים היום. כשתקציב החינוך משמש בחלקו לחינוך נגד המדינה ולהנצחת אורח חיים שאין בו תרומה לכלל, כשקצבאות ילדים נהפכות לשיטת מימון חיים של אי עבודה, כשעזרה לנשים חד הוריות משמשת למימון חיים עם ריבוי נשים, כשדמי אבטלה משמשים כמשכורת נוספת לשכר שאינו מדווח, כשתקציבי איזון לרשויות מכסים על אי גבייה, כשוועדים דואגים רק לאנשיהם, כשבעלי הון מקבלים מהמדינה נכסים בזול ומשקיעים מאמצי־על לשלם כמה שפחות מסים – במקרים הללו הסולידריות קורסת ואיתה מערכת הרווחה.

אם רוצים להציל את מערכת הרווחה, צריך לדבר בריש גלי על הפסקת הניצול כתנאי לסולידריות. אי אפשר לדרוש מאנשים להפגין סולידריות אל מול ניצול בוטה.

ההיסטוריה מוכיחה שהתפוררות חברתית ומהפיכות מתרחשות לא רק כשאלה שאין להם יוצאים נגד אלה שיש להם. גם ההפך נכון – כשאלה שיש להם מרגישים שניצולם עבר את הגבול הם מפרקים את המסגרת ומעדיפים לדאוג לעצמם.

מערכת הרווחה המתקדמת שהוקמה בראשית היישוב וימי המדינה הניחה שהרוב המכריע של אלה הבאים בתחומה שותפים לפרויקט הציוני ורוצים בהצלחתו. היא היתה מוכנה לספוג שוליים של ניצול מאלה שהתנגדו לציונות מתוך רצון לבסס את הפרויקט הגדול.

אך מדינת רווחה היא לא רק רווחה – היא גם מדינה. והתנאי לקיומה הוא מחויבות של כל אזרחי המדינה. אם לא נשים קו אדום וברור לניצול הקופה הציבורית, גם מצד אלה שההתלהבות שלהם מהפרויקט הציוני שואפת למינימום, לא יתקיים בסיס מינימלי לערבות הדדית ולא תתקיים מדינת רווחה.

לקריאת המאמר כפי שהופיע בישראל היום

Comments Closed