התרחבות טריטוריאלית לפי בן-גוריון

מפא"י תחת בן-גוריון שאפה לארץ ישראל השלמה לא פחות מקיצוני המתנחלים של היום. אך גדולתה הייתה ביכולתה להכיר במגבלות הכוח ולסגת כשהמחיר הפך בלתי נסבל. מאמר שני בסדרה

בעת נסיעתו הסודית לפריז באוקטובר 1956, ימים ספורים לפני מבצע סיני, הגיש בן-גוריון למנהיגי צרפת הצעה לשינוי גבולותיה של מדינת ישראל. ההצעה כללה בצפון – את הרחבתה של ישראל עד לליטני כשלבנון תהיה מדינה נוצרית בלבד, והחלק המוסלמי יעבור לשלטון סורי; במזרח – חלוקת ממלכת ירדן בין ישראל לעיראק והפיכת נהר הירדן לגבולה המזרחי של ישראל; ובדרום – השתלטות של ישראל על חצי האי סיני והפיכת תעלת סואץ לתעלה "בינלאומית ממש".

תכניתו של בן-גוריון לא תאמה כלל את התדמית שאנשי מפלגת העבודה אוהבים לייחס לו, כאילו היה חסיד מושבע של חלוקת הארץ. הם מציינים את תמיכתו אפילו בתכנית החלוקה המוקדמת והמצומצמת של ועדת פיל ב-1937. הם מתלהבים מנכונותו לוותר על חזון ארץ ישראל השלמה, ואת קריאתו לאחר מלחמת ששת הימים להחזיר את הגדה המערבית, חצי האי סיני ורצועת עזה תמורת שלום אמת (אבל להשאיר את העיר העתיקה ורמת הגולן בריבונות ישראל). כך אפשר לצייר את מפלגת העבודה כמפלגת שלום מימיה הראשונים, מפלגה המחויבת מאז ומתמיד לפשרה טריטוריאלית תמורת שלום, וכזו שלא הייתה שותפה לשאיפות ההתפשטות המטורללות של הימין המשיחי.

אך זוהי הצגה חלקית ולא הוגנת של התמונה. כבר ב-1937 ראה בן-גוריון בקבלת תכנית פיל הזדמנות ליצירת מדינה – גם אם קטנטונת – שתוכל לקיים צבא עצמאי. הוא העריך שמתוך השטח הריבוני ובעזרת הצבא ניתן יהיה מאוחר יותר להגדיל את גבולות המדינה באמצעות מלחמה, וגם כתב זאת באיגרת חשאית לבנו עמוס. (ברל כצנלסון, גולדה מאיר, יצחק בן-אהרן ואחרים התנגדו לתכנית החלוקה כי לא רצו לוותר על חלום ארץ ישראל הגדולה). גם את החלטת החלוקה של האו"ם ב-1947 קיבל בן-גוריון מתוך ידיעה ברורה שהערבים ידחו את ההחלטה ויאפשרו

לישראל להרחיב את גבולותיה במהלך המלחמה שתפרוץ. אם תרצו – זוהי תכנית השלבים לפי בן-גוריון. וה-12. ד"ר עינת וילף היא מחברת הספר "מקימים,לוחמים ואנחנו – הדור השלישי והמאבק על דמותה של מדינת ישראל" וחברת מפלגת העבודה. מאמר זה הוא ראשון בסדרת מאמרים.

לקריאת המאמר והתגובות באתר nrg

Comments Closed