וידוי מביך – אני אוהבת פוליטיקה

השבוע הושבעתי לכנסת ישראל. ואין לי ברירה אלא להיפרד מקוראיי הנאמנים. העורך הבטיח לי שמדי פעם אוכל עוד לפרסם מאמרי אורח, אבל הקיץ הקץ האכזר על הטור הקבוע בימי שישי, טור שנהניתי עד מאוד לכתוב.

אז זהו זה. מה שיש פה הוא טור פרידה – וברכות הצלחה לטוראי שיבוא בהמשך. כנראה אין דרך טובה יותר להיפרד מאשר בווידוי דרמטי. ובכן, הנה: אני אוהבת פוליטיקה. אינני הולכת לכנסת מתוך תחושה של הקרבה אישית, איש לא הכריח אותי ולא נכנעתי לדין התנועה. אני אוהבת את הפוליטיקה. במקום שבו אנשים רואים כיעור אני רואה יופי.

רבים חושבים שהפוליטיקה מכוערת. הם מצביעים על הדילים, הפשרות, הוויתור על העקרונות ועל הפערים שבין היומרה לעשייה בפועל, בין ההבטחות לבין הקיום, בין השאיפות לבין המציאות. הם מעקמים את אפם מול סחר המכר המתנהל בין הנבחרים, והכניעה לדרישותיהם של קבוצות לחץ ומיעוט.

מה כבר יכול להיות יפה בכך?

הדבר המופלא הוא שכל הדברים הללו קורים כיוון שמתישהו בהיסטוריה האנושית, ובמיוחד ב־300 השנים האחרונות, החלטנו שכבני אדם בתוך גבולות המדינות הדמוקרטיות שהקמנו, איננו רוצחים עוד את יריבינו האידיאולוגיים והטוענים לשלטון, אלא אנחנו מנסים להביס אותם בבחירות. לא עוד סולטן הרוצח את כל אחיו עם עלייתו לשלטון, אלא ראש ממשלה המשמיץ את ראש האופוזיציה ומנסה לפרק את מפלגתה.

אנחנו מקבלים על עצמנו לשבת במליאה אחת עם אנשים שאחרת לא היינו מעזים להיראות בחברתם, לא היינו מתקרבים אליהם ולא מחליפים איתם מילה. אנחנו יושבים בוועדות ודנים בענייני המדינה, ולפעמים אף משתפים פעולה עם אנשים שאנחנו משוכנעים בכל נימי נפשנו שמובילים את המדינה היישר לגיהנום. למרות שהיינו מעדיפים שהם לא יהיו קיימים, אנחנו מקבלים את זכותם השווה לזו שלנו לעצב את המדינה והחברה. אנחנו נאבקים מולם במילים ובהצבעות ובהצעות חוק, ומנסים לחסל אותם פוליטית, אבל רק פוליטית.

זהו היופי. זהו רעיון נעלה ונשגב המשקף התקדמות מוסרית של המין האנושי. הבעיה כמובן היא שבפועל היופי הופך לכיעור. אין דרך ליישב את השאיפות הסותרות של כל חלקי החברה הישראלית אלא בפשרות. ופשרות לעולם אינן יפות. הפועל היוצא של הנכונות של כל חלקי החברה ליישב סכסוכים באמצעים פוליטיים ובאמצעות הזירה הנבחרת – הוא דילים, פשרות, ויתור על עקרונות ופערים בין יומרה לעשייה בפועל, בין הבטחות לבין קיומן, בין שאיפות לבין מציאות.

כל מפלגה מבטיחה לבוחריה את הקשת בענן. אבל היא לעולם לא תוכל לקיים את ההבטחה. הבטחות פוליטיות הן שאיפות המשקפות את מה שאותה מפלגה היתה עושה לו היו לה 120 חברי כנסת (וגם אז, לא בטוח) – אבל בסופו של דבר המימוש של ההבטחות תלוי בכוחה היחסי של המפלגה. אין מספיק מילים יפות לכסות על העובדה שהיכולת לממש את השאיפות תלויה בכוח הפוליטי היחסי.

אין מקום לעקרוניות צרופה בחיים הפוליטיים. מי שיבקש להיות תמיד ובכל רגע "איש עקרונות" לא ישרוד בפוליטיקה, ובצדק. הפוליטיקה במשטר דמוקרטי מחייבת פשרות, וכך ראוי ונכון. אבל גם פשרנות אינסופית אינה משרתת את הרעיון שפשרות צריכות להתקיים בין עקרונות ואינטרסים מובהקים ומיוצגים היטב. בסופו של דבר, אין כאן נוסחה, אלא רק חיפוש מתמיד אחר איזון, שלעולם לא יהיה מושלם. לעיתים תטעה מפלגה ויטעה פוליטיקאי בעקרוניות יתר, ולפעמים בפשרנות מיותרת. אבל אלה המצליחים לאורך זמן למצוא את האיזון הנכון, הם אלה המשרתים יותר מכל את היפה והנשגב שבפוליטיקה.

לקריאת המאמר כפי שהופיע בישראל היום

Comments Closed