מאמר המערכת של הארץ עסק היום בהצעת החוק מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי והתייחס אליה כחקיקה שדגל שחור מתנוסס מעליה. אני חתומה על הצעת החוק הזו. הצטרפתי ליוזמי החוק, כיוון שהניסוחים בחוק משקפים בעיקרם את הדרך שבה אני רואה את מדינת ישראל. במושב האחרון בכנסת דיברתי כמה פעמים על תחושתי שבין הימין המשיחי לבין השמאל הפוסט-ציוני הולך ומצטמצם המרחב לציונות שפויה ומרכזית.
אציין שהסבירות שהצעת החוק תעבור אפסית, ולו רק מן הסיבה שמאז 'המהפכה החוקתית' הסיכוי להעברת חוקי יסוד נמוך במיוחד. אני מסכימה גם ישראל היא מדינה בהתהוות והנסיונות לקבע דברים בשלב זה, בין אם באמצעות חוקה או חוק יסוד, אינם רצויים. אבל חשיבותו של החוק היא בתרומתו לדיון – אם אכן נצליח לקיים דיון מאוזן, מעמיק ושפוי – על טבעה ועתידה של מדינת ישראל. ברור לי שהנסיון לקיים דיון מורכב לא פשוט כלל ועיקר, אבל אינני מתכוונת לוותר על הניסיון. כיוון שאני רואה בדיון מעמיק סביב הצעת החוק את עיקר תרומתה, אני מצרפת לעיונכם ותגובותיכם את הסיבות המפורטות שבשלן תמכתי בהצעה – כולל שני הטקסטים החשובים ביותר שלטעמי משקפים את האופן שבו אני רואה את מהותה וסיבת קיומה של מדינת ישראל.
אתייחס לשלוש הנקודות המרכזיות בדיונים ביחס לחוק: היהדות, הדמוקרטיה והערבים.
שאלת יהדותה של מדינת ישראל
החוק מתחיל בהגדרה של מדינת ישראל כ"מדינת הלאום של העם היהודי". לטעמי, הגדרה זו משקפת נכון יותר את מהותה של הציונות כתנועה לאומית. כאתאיסטית מוחלטת חשתי תמיד אי נוחות עם ההגדרה "מדינה יהודית" שלפחות לאוזני נשמעה דתית יותר – או לפחות עם פוטנציאל להיות כזו. הגדרת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מותירה מרחב מלא למי שזהותו היהודית – כמו במקרה שלי – מושתתת על הרעיון הציוני ועל מימוש הפן הלאומי והריבוני של זהות זו, ולא על ההיבט הדתי. חלק ממימוש זהות זו כרוך בשפה העברית, בלוח השנה העברי, וכן – גם בלקיחת השראה מהמשפט העברי.
בהקשר זה אני מבקשת לצטט מתוך שתי מסות מופתיות העוסקות במהות חיינו כאן: האחת של אסף ענברי, האופציה של ברל העוסקת בתפישתו של ברל כצנלסון את הציונות ואת חשיבות החיבור למורשת:
"דראסטי ככל שהיה המפעל הציוני, ברל ראה אותו כפרק מאוחר בתולדות עם-ישראל – לא כפרק ראשון בספר שהתחיל להיכתב זה-עתה. הוא דגל בהמשכיות, בהתפתחות, בנביעת ההווה הארצישראלי מן העבר היהודי. הוא לא היה מסורתי במובן הדתי של המלה, אך הוא חיפש את יסודותיה הרלוואנטיים-עדיין של המורשת, שעליהם אפשר להשתית את הציונות. הוא כתב 'דור שאינו מכיר את אביו, אינו מכיר גם את עצמו' ו- 'דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש'. … בניגוד ללאומנים, הוא תפש את המורשת הלאומית-פארטיקולארית כאתוס שיש להגשימו לא על-חשבון ערכי ההומאניזם הכללי, אלא במשולב עימם ובהתבסס עליהם. שכן, בניגוד לכל אלה הסבורים כי הומאניזם פירושו אוניברסאליזם, סבר ברל שהומאניזם פירושו מימוש לאומי בשירות האנושות. לא ניתנה תורה לעם-ישראל עבור עם-ישראל, אלא כדי שמציון תצא תורה; הגויים זקוקים לתרומתנו הסגולית, כשם שאנו זקוקים לתרומתו הסגולית של כל אחד מהם. לא נתרום להם מאומה אם נהיה חסרי-יחוד; טיפוח אופיינו הלאומי הוא אינטרס כלל-עולמי. "דרכנו לעצמאות ולחירות", אמר ברל, "היא לא דרך ההתבטלות בפני העולם שמחוץ לנו" – התבטלות שאליה מבקשים לגרור אותנו חסידי האוניברסאליזם – "ולא דרך ההתבדלות ממנו" – שאליה מבקשים לגרור אותנו שובניסטים מתנשאים, המפרשים את המונח "עם סגולה" כביטוי ליתרוננו המדומה על אחרים, במקום להבינו כתביעה מאיתנו, למלא את שליחותנו הסגולית בקרבם ולמענם. טענתו זו של ברל נבעה ישירות מהשקפתו הכוללת: היא היתה הרחבה של אתוס-ההתנדבות מרמת-הפרט לרמת-הלאום. כשם שהפרט, על פי ברל, מעניק משמעות ותכלית לחייו ככל שהוא חש כי רבה תרומתו לעמו, כך מעניק עם משמעות תכלית לקיומו ככל שהוא חש כי רבה תרומתו לעמים אחרים."
והשנייה של דוד חזוני "התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ" העוסקת בהגותו הפחות ידועה, אך לטעמי אחת החשובות, של אליעזר ברקוביץ:
"הריבונות ממלאת תפקיד מרכזי ביכולתה של היהדות לכונן קהילת מופת. ברי כי היהודים אינם מסוגלים להציע דוגמה מוסרית לאומות העולם כל עוד הם פטורים מן ההתמודדות עם השאלות הקשות הנלוות לריבונות – שאלות שבהן תלויים החיים הקהילתיים על כל היבטיהם. עמים ריבוניים לומדים רבות מהצלחותיהם ומכישלונותיהם של עמים אחרים, משום שהם מתמודדים לא אחת עם אתגרים דומים. אבל כיצד תוכל אומה העוסקת בשמירת ביטחונה ובהבטחת שגשוגה ללמוד דבר מה על מוסריות מעם היושב בגלות? במילים אחרות, כוח רב יותר מצמיח גם דילמות מוסריות נוקבות יותר; על כן, מה יכולים בעלי הכוח ללמוד מחסרי הכוח, שאינם נדרשים להתמודד עם אותן השאלות? מדינה חלשה, למשל, לא תוכל ללמד מדינות חזקות ממנה כיצד ומתי להשתמש במלוא עוצמתה כדי להשיג מטרות צודקות, בעיקר מפני שיש לה מעט מאוד ניסיון בנושא; קל וחומר כאשר מדובר בעם שאין לו כל אמצעים להגן על עצמו."
"בניגוד לרוב הפילוסופים היהודים של המאה האחרונה, הרב אליעזר ברקוביץ הציג תפיסה שמתחה קו ישר בין המוסר היהודי ללאומיות היהודית, ועל בסיס זה הקנתה לריבונות היהודית תפקיד חיוני במסגרת היהדות עצמה, מבלי לגלוש לעיסוק בדטרמיניזם ובציפיות משיחיות. לפי תפיסתו, היהדות גורסת כי לקולקטיבים ולאומות תפקיד מרכזי בקביעת גורלם המוסרי של בני האדם, ועל כן היא דורשת את קיומה של אומה ריבונית אשר תשמש כדוגמה וכמופת מוסרי. העם היהודי נוצר כמענה לדרישה זו – כדי להפוך ל"ממלכת כהנים וגוי קדוש". זהו האתגר שמציב המקרא בפני העם היהודי. אידיאל זה תופס מקום מרכזי במסורת היהודית ומוסיף לשמש כאידיאל מנחה גם לאחר אלפיים שנות גלות. בדורנו שלנו, קובע ברקוביץ, הכמיהה לציון מסמלת את התקווה לשוב ולגלות את לשד היצירה של התורה לאחר מאות שנים של קיפאון – תקווה שלהגשמתה נחוצים הביטחון והיצירתיות המתמשכת שרק ריבונות יכולה ליצור."
הדמוקרטיה בישראל
במשך השנים התרגלנו לחיבור "מדינת יהודית ודמוקרטית" כמגדיר את מדינת ישראל. אף פעם לא אהבתי את ההגדרה הזו. וו החיבור הציבה את שני חלקיה של ההגדרה כשני ניגודים שמדינת ישראל נעה ביניהם בנסיונות פשרה נואשים. היא יצרה מצג כאילו ההיבט היהודי נמצא בסתירה להיבט הדמוקרטי ואין ברירה אלא להתפשר ביניהם. במובן מסוים, בוודאי בקרב הציבור החילוני, המונח "דמוקרטית" הפך להיות המסמן של כל הערכים 'החיוביים' – פתיחות, חירות, שוויון, כבוד אדם והגנה על זכויות מיעוטים ו"יהודית" הפך למסמן של כל הדברים ה'חשוכים'. בעיני אין טרגדיה גדולה מזו לרעיון הציוני.
דווקא הצעת החוק הנוכחית שמגדירה את משטרה של מדינת ישראל כמשטר דמוקרטי היא הרבה יותר מדויקת. הדמוקרטיה היא אכן שיטת המשטר שהעם היהודי בחר בה לניסיון השלישי והמודרני שלו לריבונות בארץ ישראל. בהתחשב בכך שהציונות בתחילת דרכה היתה תנועת שוליים בעם היהודי והיא איחדה תחת כנפיה גורמים שהיו בעלי חזונות שונים מהותית ביחס למדינה העתידית, זה היה כמעט בלתי נמנע שהדמוקרטיה תהיה שיטת המשטר הנבחרת של המדינה שתוקם. אבל מעניין להזכר כאנקדוטה שהרצל עצמו חשב שמדינת ישראל תהיה מלוכה, ואף דמיין את בנו כמלך הראשון.
שלושה ממסמכי החזון המרכזיים של התנועה הציונית – "מדינת היהודים" ו"אלטנוילנד" של הרצל ומגילת העצמאות – אינם מזכירים את המילה דמוקרטיה, אבל אין זה אומר שהם נעדרים ערכים. מסמכים מכוננים אלה מציגים חזון מעורר השראה לישראל ואינם נדרשים ל"דמוקרטיה" כדי לתאר את ערכיה הרצויים של מדינת ישראל. אדרבא, מגילת העצמאות מדברת על "יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". כלומר הערכים הנאצלים לאורם אנחנו מבקשים לקיים את המדינה נטועים במורשת של עם ישראל. וגם בהמשך המשפט מחויבת המדינה "לקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין" ולהבטיח "חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". זהו תאור של הערכים אליהם אנחנו מחויבים מעצם שובנו לחיים ריבוניים ועצמאיים בארצנו. אלה ערכים הנובעים מן המורשת וההסטוריה שלנו וואינם קשורים ישירות לעצם הגדרת המשטר הפוליטי בו בחרנו. השאיפה היא שמכאן ואילך נוכל להתייחס לערכים אלה לא כמשהו שנוגד את המורשת שלנו את הרעיון הציוני אלא כנובעים מהם.
אזרחי ישראל הערבים
הרבה מהתגובות המיידיות לחוק היו שזו חוק אפרטהייד וחוק פשיסטי. זוהי כמובן שטות מוחלטת, אלא אם כן אתם שייכים לאלה שחושבים שכל רעיון ההגדרה העצמית לעם הוא פשיסטי ואפרטהייד (ואז באמת אנחנו כבר בדיון אחר לחלוטין, שאני אישית איני מזדהה איתו כלל). נכון – אזרחיה הערבים של מדינת ישראל לא חלמו על המדינה בווינה ולא שאפו לראותה מתגשמת בדורם. נכון גם שמדינת ישראל מצאה את עצמה עם הקמתה, בדומה למדינת רבות אחרות בעולם, כמדינה שיש בה מיעוט לאומי גדול שאינם מזדהה עם השאיפות הלאומיות של הרוב, ואף שותף לשאיפות לאומיות סותרות. אבל עם הקמתה קראו מייסדי המדינה "גם בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים – לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על שלום וליטול חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד נציגות מתאימה בכל מוסדותיה, הזמניים והקבועים."
מנסחי מגילת העצמאות הניחו בפנינו דרך בה התקשינו לצעוד – אזרחות שווה ומלאה לאזרחי ישראל הערבים מבלי לוותר לרגע על הרעיון הציוני ומבלי להתנצל על כך שלהיות בית לאומי לעם היהודי הוא יסוד וסיבת קיומה של מדינת ישראל. בשל כך יש מי שמצאו עצמם נדחקים לקצוות – ויתור על הרעיון הציוני, כדי להבטיח אזרחות שווה ומלאה, או שחיקת האזרחות השווה והמלאה כדי לשמר את הרעיון הציוני. הפתרון אינו נמצא באף אחד מהקצוות הללו. להיפך – אזרחותם המלאה והשווה של אזרחי הישראל הערבים, והאפשרות להשתלבותם המלאה בחברה הישראלית תלויה בכך שכל אלו יעשו מתוך הרעיון הציוני ועל בסיס המורשת היהודית. ובהקשר זה אני מפנה שוב לשתי המסות: הראשונה של אסף ענברי, האופציה של ברל והשנייה של דוד חזוני "התיאולוגיה הציונית של אליעזר ברקוביץ", ואם תרצו גם לפרק בספרי "מקימים, לוחמים ואנחנו – הדור השלישי והמאבק על דמותה של מדינת ישראל."
לסיום – ההזדמנות שהחוק נתן לי לכתוב את הדברים שלעיל ולקיים דיון בנושאי יסוד אלה, כבר מצדיק עבורי את ההצטרפות ליוזמה. דווקא על רקע המחאות העוסקות בדמותה הרצויה של מדינת ישראל, והמאמצים העולמיים לחתור תחת צדקתו של הרעיון הציוני, יש חשיבות מיוחדת לשוב לבסיס ולבחון מחדש את הרעיונות שבשמם אנחנו פועלים.