ח"כ וילף הופיעה בפני חברי מועצת העיתונות

ביום רביעי, ה14 בדצמבר, ח"כ ד"ר עינת וילף הופיעה בפני חברי מועצת העיתונאים בראשות השופטת בדימוס דליה דורנר לאחר שהוזמנה להציג את הנושא של מאבקה בריכוזיות בתקשורת בכלל ובריכוזיות במשק בפרט. מובאים בזאת הדברים שנאמרו בדיון (מפרוטוקול מועצת העיתונות):

אריק בכר:           תודה רבה, יפה. עכשיו, ח"כ וילף.

כ.ה. דורנר:         כן, בקשה.

אריק בכר:           ואת הטיעונים, המכתבים, המכתב שהיא שלחה לנשיאה לפני מספר שבועות לפניכם.

כ.ה. דורנר:         ולכן הזמנתי אותה, לתת לה במה ולשמוע אותה, בקשה.

ח"כ עינת וילף:  תודה רבה לכב' השופטת דורנר ולמועצת העיתונות. אני מאד מעריכה את ההזדמנות להופיע בפניכם, לספר את הדברים מנקודת מבטי, וכמובן בהחלטתכם ובדבריכם. אני נמצאת בכנסת כמעט שנתיים. כמעט במשך כל השנתיים האלה אחד הנושאים המרכזיים שאני עוסקת בו הוא המאבק בריכוזיות במשק, שבעיני הוא אחד האתגרים המרכזיים גם של הכלכלה הישראלית ואני חושבת שגם של הדמוקרטיה הישראלית. עכשיו, כפי שאתם יודעים, הנושא הזה הוא גם נושא שמהווה נושא מרכזי בוודאי בעיתונות הכלכלית, והעיתונים השונים חלוקים לגבי הבעיה, כשבאופן כמובן לא מפתיע, העיתונים שהם בבעלות – אלה שיש להם את האינטרסים המובהקים ביותר למנוע את המאבק בריכוזיות במשק – הם גם אלה שנוטים לפרסם מאמרים שמציינים שאין בעיה. עכשיו, אני נחשפתי במהלך השנתיים שבהם אני נאבקת ותובעת את הנושא הזה, באופן שבו שני עיתונים במיוחד "גלובס" ולאחרונה "מעריב" – ו"מעריב" מאז שהוא נרכש על ידי איי.די.בי של נוחי דנקנר, לפני כן הוא כמובן לא היה שותף לנושא הזה, ורק עיתון "גלובס" – אבל נחשפתי לאופן שבו העיתונים האלה מתייחסים בכלל לנושא הריכוזיות וגם במקרה שלי אלי בפרט כשאני נאבקת כנגד הריכוזיות במשק. האופן שבו הדברים נעשים אני חושבת שהוא אופן שלא ראוי לשום סטנדרד עיתונאי, החל מזה שעיתון "גלובס" בכמה מקרים ממש השתמש בשפה הנמוכה ביותר אפשרית כדי לתאר אותי כנערונת קלת דעת שאסור לה לעסוק בדברים כה כבדי משקל כנושא הריכוזיות במשק ומה הסיכוי שהיא תבין בכך, וגם "מעריב" מאז שהוא נרכש על ידי איי.די.בי, אז בהתחלה הוא התחיל בתהליך קצת – שמי שלא שם לב לזה אולי לא רואה – של פרסום מאמרים שונים, כאילו משום מקום, והמוסף הכלכלי של "מעריב" שמציינים שאין בעיה של ריכוזיות במשק, מאמרים שמי שמכיר את הנושא יודע שיש בהם הטיה חמורה מאד של העובדות, אבל זה כיוון אחד, לאט לאט להשתמש בעיתון כבמה, כדי לטעון שאין בעיה של ריכוזיות במשק, וזה כיוון אחוד. אבל לאחרונה החלטתי לקחת צעד נוסף, הזמנתי מחקר ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, שלשמחתי גם קנה לו מעמד כמרכז רציני, בנושא של הבעלויות בתקשורת, ושם בעצם מתברר נושא מרתק מתוך המחקר, שאלה – ואתם גם התייחסתם לזה בדברים הקודמים –  כמעט כל הפלטפורמות התקשורתיות בימים אלה מפסידות כסף – משלל סיבות – חלקן רגולציה, חלקן טכנולוגיות, חלקן העדר מודל כלכלי, שנמצא יחד עם הטכנולוגיות החדשות כדי להרוויח כסף כפי שהיה בעבר, חלקן קיפאון בשוק הפרסום שלטענית, אני טוענת שהוא גם קשור לריכוזיות, אבל יש הפסדים, ואנחנו רואים אנשי עסקים נכנס ים לרכוש את הפלטפורמות האלה, ואתה אומר למה שאיש עסקים שבגדול אמור לרצות להרוויח כסף, למה שהוא יקנה פלטפורמה שהיא במובהק מפסידה ואתה אפילו אמרת שגם אין סיכוי שאי פעם תרוויח ?? אז הסתבר בעצם וגם עלה מתוך המחקר שהאינטרסים נמצאים בעצם במקום אחר. כלומר, הפלטפורמה התקשורתית היא נרכשת לא בגלל שיש לה סיכוי להרוויח כסף, אלא שבאמצעות זה שיש במה להשפיע על השיח הציבורי ובתקווה להשפיע על השיח הציבורי נגד וועדת הריכוזיות, לטעון שאין בעיית ריכוזיות במשק, אז את הכסף עושים בכל שמגנים על האינטרסים המונופוליסטיים והאנטי תחרותיים, ולכן אפשר להפסיד כסף בפלטפורמה תקשורתית אם הפלטפורמה הזאת מסייעת לעצב שיח ציבורי ופוליטי שיגן על אינטרסים כלכליים אחרים. אז זה בעצם היה אחד הדברים, ולכן גם ראינו שהשמות של הבעלים של הרבה מהפלטפורמות התקשורתיות זהים לשמות שאנחנו מכירים מבעיית הריכוזיות הרחבה יותר במשק. העליתי את הנושא הזה לדיון על בסיס המחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, הנושא גם דיון, נדון גם במליאה וגם בוועדת הכנסת, ומצאתי בסמיכות מפתיעה לדיונים האלה, אז ככה, כמובן "גלובס" המשיך בדרכו, כמובן שדרך שתמיד מגחיכה אותי כמי שאין לה דעה ודרך להתמודד עם הדברים האלה. אבל מאז ש"מעריב" נכנס לתמונה קרו שתי תופעות מעניינות: אחת, הופיעה באנרג'י מאמר גם של מישהי שכתבה שוב : עינת וילף הרבה זה, אפס תוצאות, מה היא עשתה, לא עשתה כלום, מה היא שווה, אתה צריך לשאול את עצמך למה יומיים אחרי הדיונים על הריכוזיות בתקשורת והבעלויות על התקשורת פתאום נדרשה למאמר כזה, האם היא עשתה סקר כולל של חברי הכנסת – השיגהם, הבטחותיהם, מה הם עשו – כלומר, הדבר כאן הוא כמובן מובהק, ושוב, אתם יודעים שלא צריך לבקש שמישהו יעשה משהו כדי שהוא ייעשה, לכולנו כבני אדם יש הרבה פעמים את השאיפה לרצות, אנחנו מבינים לאן הרוח נושבת, ולכן אנחנו גם עושים דברים מבלי שאיש מעולם ביקש מאיתנו כי נדמה לנו שזה ירצה את הבעלים. באותה צורה, וכאן בעיני היתה כבר דוגמא ממש חמורה: אני הייתי בקשר עם כתב החינוך של "מעריב" – שחינוך וכלכלה, נכון, שניהם (טון של שאלה), חינוך, ובדיוק חזרתי מכנס של האו.אי.סי.די שעסק בנושא מרתק בעיני בשאלה של האם המערכת ההשכלה הגבוהה ובתי הספר מכינים את תלמידנו למיומנויות לשוק העבודה העתידי, המלצתי לו על הנושא הזה, חשבתי שזה נושא מעניין, הוא באמת חשב שהנושא מעניין והכין עליו כתבה גדולה, גם שנתתי לו את כל החומרים של האוי.סי.די, הוא ביקש לאחר שהוא ראיין אותי ארוכות בנושא הזה, וזה גם נושא שהתייחס, הייתי הרבה שנים בעולם העסקי, גם ניהלתי קרן הון סיכון, גם יש לי תואר במנהל עסקים וגם עבדתי בחברת מקינזי במשך כשנתיים, הוא ביקש ממני מרואיינים נוספים לנושא הזה, נתתי לו את מי שניהל בעבר את משרד מקינזי בישראל שהתייחס על האופן שבו מקינזי עושה שימוש במיומנויות בלי קשר לתואר הרשמי שהם קיבלו, ואני יודעת בוודאות שהכתב הגיש לעורך העיתון כתבה שבה הציטוטים שלי מהווים חלק ניכר מהכתבה, אני יודעת זאת בגלל שהכתב פנה אלי כמה ימים לפני, ביקש לאשר סופית את הציטוטים, לתקן, לוודא שהדברים נכונים ולוודא שהדרך שבה הוא הבין את החומרים של האוי.סי.די נכונים. הגיע יום פרסום הכתבה, אני פותחת את המוסף, אין זכר לשמי בשום דרך שהיא, הכתבה יצאה טוב מאד, וכתבה טובה והנושא חשוב, אבל אפילו לצורך הענין מאיפה זה בא, השתתפות בכנס – שום דבר. אוקי. פנינו לעורך של מוסף העסקים ואמרנו מה זה ?? שיקולים מקצועיים, החלטתי להוציא את שמה של עינת מהכתבה. אז כלומר, הוא לא מכחיש לצורך הענין שזה קרה, אבל שיקולים מקצועיים. אני יכולה לספר לכם שמאז הסיפור הזה פנו אלי כמה עיתונאים וסיפרו לי, עינת, שיקולים מקצועיים זה מה שאנחנו אומרים כשאנחנו לא רוצים להגיד את האמת. אז אמר לי משיקולים מקצועיים, ובעיני יש כאן, אני חושבת שנחצו מזמן הרבה קווים אדומים בדרך שבה מטפלים בפוליטיקאים שנאבקים נגד הריכוזיות, אבל בעיני כאן זה ממש כבר הליכה של קו נוסף, לוקחים נושא אחר, לא קשור, זה גם פוגע בעיתונאי עצמו, העיתונאי עשה עבודה יפה, עבודה רצינית, עבודה עניינית, הולכים וחותכים לו חצי כתבה משיקולים לגמרי אחרים כדי לרצות את מה שנקרא ה-power that be, ולכן חשבתי שגם פרסמתי את הסיפור הזה באמצעי שלי בפייסבוק, באינטרנט, באימייל, אני חושבת שלפחות היתרון שיש היום בימים אלה זה שפוליטיקאי יכול גם לדבר באופן לא מתווך עם הציבור ולחשוף את הדברים האלה, וגם פניתי לכב' הנשיאה כדי להציג את הנושא הזה והיא ביקשה ממני לבוא לכאן ולהציג את זה בפניכם. אז זה המקרה, חשבתי שראוי שתכירו אותו, שתדעו אותו, ובעיני יש כאן בהחלט בעיה חמורה מן הצד השני של היחס בין הפוליטיקה לתקשורת. תודה רבה.

אריק בכר:          יוסי בר-מוחא, אחרי זה חיליק.

כ.ה. דורנר:         כן.

יוסי בר-מוחא:  שמענו את חברת הכנסת עינת וילף, הדברים מרתקים, אבל מקרים כמוך ומקרים כמו שלך הם תופעה נפוצה בעיתונות הישראלית, מה גם, וזה לא דווקא בעיתונות הכתובה. תארי לעצמך שאני צריך לטפל בכל חבר כנסת ובכל אדם שבעצם מופלה לרעה בעיתונות, וקיימים לא מעט כאלה שמופלים, ראה, אנחנו לא מצפים ממועצת העיתונות שתבוא ותגיד נו נו נו כרגע ל"מעריב", ולא משנה, הרי היום אנשים שרוכשים עיתון, אנשים בעלי עסקים כבדי משקל שרוכשים עיתון, יש להם כל מיני מניעים, יש את המניע כשהוא רוכש את העיתון כדי לחסל עיתון אחר שטיפל בו או שממשיך לטפל בו ויש לו ענין לחסל אותו ולפגוע בו, וזה בתוך העם פנימה, כשצד אחד ייתן לך, הצד הטוב בצד בענין הזה ייתן לך ביטוי וייתן לך ביטוי כי גם הוא נגד הריכוזיות במשק, ולעומת זאת הצד האחר לא ייתן לך כי הוא בעצם בעד הריכוזיות במשק, כי הוא חלק מהריכוזיות. עכשיו, הגענו למצב שבו עיתונאי או עורך מדור כזה או אחר, אוי לו אם שמך יצוין בכתבה כזו או אחרת, יבולע לו. הגענו למצב שבו עיתונאים חוששים למטה לחמם, ולכן, חברת הכנסת ווילף, אני חושב ואני פונה אליך כב' השופטת דורנר ואני אומר: לנו כמועצה הרבה מה לעשות פה, אנחנו צריכים לבוא ולבוא כנגד כל התופעה ולאו דווקא "מעריב", כי "מעריב" זה חלק מזערי מהתופעה, והמקרה שלך הוא סופר מזערי, כי מקרים כמו שלך הם מקרים נפוצים ביותר. על זה נאמר "סתם ולא פירש".

אריק בכר:           כן. חיליק.

חיליק לימור:     אני רוצה להתחיל בהערה אישית. מזה עשרים שנה אני חוקר את הנושא ששמו ברונויות התקשורת, יחד עם עמיתי דן כספי, גם הבאנו את המושג הזה לארץ. אני עוסק בחקר כלכלת התקשורת. אני מוכרח להודות שעד היום, לא במחקרים בעולם ולא במחקרים שנערכו בארץ, לא הצלחנו למצוא קשר ישיר בין הבעלים לבין התכנים, יש פה ושם תכנים, אבל מה שאת אומרת קשה מאד להוכיח, לא תמיד ברור שהוא נכון. אבל צריך לזכור דבר אחד, עיתונות תמיד היתה משני סוגים – יש לפעמים סוג שלישי שהוא שולי – או עיתונות אידיאולוגית מפלגתית שהיא כמעט מתה כולה מהעולם, אין יותר עיתונות מפלגתית. כל שאר העיתונות, מאש השחלה העיתונות בעולם בתחילת המאה-17 זו היא עיתונות פרטית בבעלות פרטית של אנשים שמקימים אותה למטרה אחת – להרוויח כסף. זאת האמת. וגלגול העניים של עיתונות חופשית והחופש לדעת כמעט הייתי אומר בציניות – ואני אצטט את טובי החוקרים – שמי שהמציא את המונח חופש העיתונות אלה המו"לים, שביקשו לעצמם חופש לנהל את עסקיהם מבלי שמישהו בודק אותם. עכשיו, זה עסק פרטי. כשיושב מולי עמוס שוקן, כש"הארץ" יפסיד כסף, את תציעי בכנסת הצעת חוק לסבסד את "הארץ" ?? תני לו לנהל את העסק שלו כמו שהוא רוצה.

נעמה כרמי:        הרגע דיברנו על ערוץ 10.

חיליק לימור:     אותו דבר. זה עסק פרטי, והוא ינהל אותו כפי שבעל בוטיק ינהל את העסק שלו וכפי שכל אחד אחר ינהל את עסקיו שלו. עכשיו, לא מוצא חן בעינינו, נקרא עיתון אחר. האינטרנט פותח לנו היום ולך כחברת כנסת אינסוף ערוצים כדי להביע דעותיך, ואת אומרת אני משתמשת באימיילים, אני משתמשת בפייסבוק, אני משתמשת בטוויטר – אם את משתמשת בטוויטר – יש לנו את כל האמצעים. יש לך ערוצים אחרים, איש לא בולם אותך, את יכולה להשתמש בהם. עכשיו, מה שמדאיג אותי הרבה יותר, זה הציטוט הלא מדוייק, גבירתי, מדו"ח המחקר של הכנסת שמונח לנגד עיני, מה שאמרת לא נאמר בדו"ח. הדו"ח לא הצביע על כך שנוחי דנקנר קנה את "מעריב" למטרות מסוימות, הוא הצביע על הסכנות הפוטנציאליות בעמ' 4, וכיוון שאני עוסק בזה 20 שנה – יותר מאשר החברים של מרכז המחקר של הכנסת – אנחנו כולנו מכירים את הבעיות הפוטנציאליות, אף אחד עוד לא הצליח להוכיח שהן נכונות, כי אני יכול לתת לך אינסוף דוגמאות אינסוף דוגמאות, שלא מתערבים בכלל בניהול העסקי. אני אתן לך את הדוגמא הטובה ביותר של ברטלסמן: חברת ברטלסמן היא הדוגמא הפנטסטית ביותר איך היא מנוהלת בצורה מבוזרת כאשר כל חברה – או לפחות עד התקופה האחרונה – ניהלה את עצמה באופן עצמאי. אני יכול לתת לך דוגמאות של מחקרים שערכתי בארץ – שערכנו בארץ – שמצביעים על כך שהבעלים לא מתערבים, כי כשיש להם חברות בנות והתאגידים בנויים מחברות בנות, האינטרס הוא שכל חברה תרוויח בתנאי שהיא לא תפגע בתאגיד האם, ועמוס שוקן יכול לומר לך שעסקי המקומונים שלו, עד גבולות מאד רחוקים, מתנהלים באופן עצמאי ללא קשר לעיתון "הארץ" – תקן אותי אם אני טועה.

פרופ' עמוס שפירא: אני חושב שאתה לגמרי …

חיליק לימור:     יכול להיות. מה שמטריד אותי מה שמטריד אותי זה שאם נדמה לך שעיתון "הארץ", אא שעיתון "מעריב" פגע בך, תגישי תלונה למועצת העיתונות, לבית הדין לאתיקה, וידונו בתלונה. אני עדיין מכאן לא מצליח להבין מה הקשר בין מכתבך לבין ריכוזיות במשק, לבין ברונויות תקשורת לבין השפעה של הבעלים על תכנים – כן כתבו עלייך או לא כתבו עלייך. עכשיו, האם יש פה פגיעה אישית, פני לבית הדין לאתיקה, היועצת המשפטית תקבע האם יש בסיס לתלונה. אם יהיה בסיס לתלונה, בית הדין ידון בה ויקבע מה שיקבע.

אריק בכר:           זה מעבר לאישי, יש פה גם סעיפים של שבתקנון שנוגעים לאינטרסים כלכליים, לא חשוב.

חיליק לימור:     אני הייתי מאד שמח שבעקבות הדוח של הכנסת – של מרכזה המחקר – היית מעלה הצעת חוק, שישראל תאמץ את השיטה שנהוגה בסקנדינביה ובמקומות אחרים, של הענקת סובסידיה ממלכתית – לא ממשלתית, ואני מדגיש בכוונה את ההבדל – מנגנון 'שינטרל את ההשפעה המפלגתית כדי לסבסד עיתונים שלא עומדים על הרגליים מבחינה כלכלית. אז היינו מקבלים את הפלורליזם שהיינו רוצים. במצב הנוכחי, כל אחד צריך לדאוג לעצמו, והוא עושה את זה טוב יותר או פחות טוב.

אריק בכר:           העיתון, עכשיו נועם למשטריך …

נעם למלשטריך:   אני כאן.

אריק בכר:           העית… לא מתאים לזה.

נעם למלשטריך:   אני כאן נציג הציבור, וציין יוסי בר מוחא, ואח"כ חיליק, תמונה, תמונת אמת.

נעם למלשטריך:  אני כאן נציג הציבור, ויוסי בר מוחא וחיליק לימור – שני אנשים שמכירים היטב את התקשורת – תיארו מצב אמיתי ומאד מכוער, שאני חושב שהוא די נהיר למי שיושב כאן, הוא לא כל כך נהיר לציבור הרחב, ולי כנציג הציבור יש אינטרס מובהק כי הסיפור שלך על הכתבה הוא קייס אין פוינט שאולי אפשר להוכיח, ואני רוצה לבקש ממך להגיש תלונה למועצת העיתונות – לוועדת האתיקה – יש בית דין לאתיקה של מועצת העיתונות, והם צריכים לדון, אנחנו לא בנויים כמועצה לבדוק את האמיתות של העדויות, הכל, זה נשמע סיפור מכוער ומאפיין, אבל אני חושב שחשוב שתגישי תלונה למועצת העיתונות לבית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות, כדי שהציבור יתחיל לאט לאט להכיר איזה עיתונות יש לו בארץ. תודה.

אריק בכר:           עמוס שפירא בקשה. אחריו גדי בן יצחק.

פרופ' עמוס שפירא:        קודם כל אני רוצה להביע את קורת רוחי לשמוע – במקרה זה חברת כנסת – נבחרת ציבור, אשת ציבור, שמסוגלת לנסח חמשה משפטים בצורה ברורה, ושלא השתמשה אפילו פעם אחת במלה בעצם.

דוברת:  אוקי.

רוחשים.

פרופ' עמוס שפירא:        זה כבר, זאת כבר פתיחה טובה לגבי.

אריק בכר:           … מחמאה בימים אלה.

פרופ' עמוס שפירא:        זאת כבר פתיחה טובה לגבי דידי. עכשיו, אני חושב שאם הובא בפנינו בדרך כזו או אחרת מקרה אולי בוטה שאולי לכאורה מצביע על בעיה שהיא בעיה של העיתונות, היא בעיה של התקשורת, לא צריך להירתע מלכתחילה מדיון בו, לא צריך להירתע מלכתחילה מדיון בו, להיבהל ולהגיד : לא כאן אין לנו מה לעשות, זו רעה חולה כללית, ושלום לא כל כך שלום על ישראל. השאלה היא איך לדון בו. אז אמרה חברת כנסת ווילף, יש לנו המסלול הרגיל שכבר הוזכר כאן של הגשת תלונה אתית. אני לא בטוח אם המקרה שלך מתאים אל המסלול הזה, ואני אומר את זה בלשון המעטה. אני כמעט בטוח שהוא לא מתאים לטיפול במסלול האתי. אני לא חושב אני לא חושב שהפעילות של הפעילות, שהפעילות של מועצת העיתונות צריכה להתמצא, להתמצות אך ורק על ידי הגשת תלונות משמעתיות במסגרת תקנון האתיקה והפעלת בית הדין וכו' וכו'. יש רעות חולות שלא מתאימות, שלא נופלות בגדר תקנון האתיקה, שבכל זאת כן מצריכות ומצדיקות טיפול שלנו כמועצת עיתונות, טיפול ציבורי. אם כבר יש בפנינו פניה של אשת ציבור במקרה זה. כמובן שלא כל אחד לאחד היה מוזמן להופיע כאן, כשיש לו גריבנס מוצדק יותר ומוצדק פחות, אבל זאת העובדה. הפניה שלך מונחת בפנינו. אני למשל, לא הייתי נבהל, לא הייתי מסתייג ממהלך כמו לפנות לעורך הכלכלי, לעורך הכלכלי של "מעריב", ולבקש את תגובתו. מה יש, למה לא, מה קרה ?? לפחות, לפחות.

דובר:     שיבוא לפה.

אריק בכר:           הוא הוזמן לכאן והוא לא בא.  לא, ספציפית  הבוס שלו, העורך של העיתון – אבל שוב, זה לשיקולכם, המסלול של בית הדין.

אריק בכר:           בגלל זה אני לא רוצה להיות בהמשך. גדי בן יצחק.

גדי בן יצחק:       אני מקווה שזה עובד, כן. תראו, אני מבין שהכותרת הכללית של הדיון הערב זה פוליטיזציה בעיתונות, ולכן גם שמענו את הסיפור.

גדי בן יצחק:       אני מבין שהכותרת הכללית זה פוליטיזציה בעיתונות, ולכן גם שמענו את הסיפור של חברת הכנסת שהוא מעניין כשלעצמו, ואני רוצה להודות לה לא כל כך על הסיפור הזה, אלא על העובדה שהיא הזמינה את המחקרים ממרכז המחקרים של הכנסת, זה מחקר מאלף, ואני חושב שהוא צריך לתת חומר למחשבה לכל מי שעיתונאי ומעוניין בחופש העיתונות בארץ. למדנו שם שבעידן שכולנו חושבים שהרווח זה המנוע הכלכלי ובכלל, המנוע לקידום, אין רווח בעיתונות ובוודאי ובוודאי אם אנחנו מדברים על עיתונות לא לבידור, עיתונות רצינית, כתוב שם שאין. אז אני שואל את עצמי, למה ומי יעשה את זה בטוב. וכבר שמעתי כאן שמציעים לי שיטה סקנדינבית שנפנה לממלכה או למדינה שתעשה את זה. בעוונותי אני עובד קרוב לארבעים שנה בכזה דבר, זה נקרא רשות השידור, וראה פלא, אפשר לייבש פוליטית גם עיתון, תחנת רדיו, תחנת טלוויזיה, כמה יש לנו מעל שמונה תחנות רדיו ושתי תחנות טלוויזיה, גם כאשר הכסף הוא ממלכתי ואמור להיות בלתי תלוי. אני כבר קבלתי פה ויש גם אחרים שקבלו על זה שתקציב רשות השידור, אולי לא שמתם לב, מ-2004 ועד היום ירד לחצי, בלי שום קשר עסקי לצורכי השידור הציבורי או לצורת הניהול של רשות השידור, בעדינות, בחוק ההסדרים, ואף אחד לא פצה פה. עכשיו, ראו פלא, גם העיתונות הציבורית הציעו לי גם שיטה סקנדינבית, יורדת בהכנסה בלי שום קשר לביצוע, עושים עיתונות טובה, עושים עיתונות רעה – אנחנו יורדים. גם השנה נרד 5%. החוק היום במדינת ישראל אומר שעיתונות הציבורית שנקראה רשות השידור, כל שנה תרד ב-5% בהכנסותיה, ככה, כי כך החליט החוק, ואף אחד מחברי המלומדים פה – ואנשים מאד רציניים ושאכפת להם מעיתונות החופשית – לא פצה פה. זה נראה בסדר (באירוניה). ולמה אני מזכיר את זה, כי לפני רגע שמעתי שזאת גם השיטה שאני אציע לחברי בעיתונות הכתובה, לסמוך על החברים של עינת שהם יתנו לנו כסף כדי שאנחנו נספר אם הם עובדים טוב או לא. אני לא בטוח שהגענו לסוג הדמו, הפנמת הדמוקרטיה זאת שמישהו ייתן לנו את זה, וראו חוקים אחרים שקורים היום בכנסת. תודה רבה.

אריק בכר:           זה בסעיף הבא. נעמה כרמי בקשה. אחרי זה אילן בומבך.

נעמה כרמי:        טוב, ערב טוב. אני חושבת שבאמת האפשרות לדון בנושא שאת העלית היא מזמנת לנו אפשרות לדון בקצת יותר מההשאלה אם זה כן נופל לתלונה לבית הדין לאתיקה או לא. מהקריאה שלי, עילה יכולה להיות, אבל תהיה בעיה מאד קשה של הוכחה. אבל בעיקר אני ביקשתי את רשות הדיבור כי אני חושבת שהדבר, אני מאד חולקת על דברים שנאמרו פה, למשל על העובדה שהעיתונות היא עסק פרטי, נקודה. אני רוצה לשים לא נקודה, לפחות מבחינה משפטית, תקשורת היא גוף דו מהותי.

חיליק לימור:     לא, זו הצעה של ברק זה לא זה לא משפטית, הוא הציע את זה בהרצאה באוניברסיטת תל אביב, זה לא מעוגן בשום מקום, תקני אותי אם אני טועה.

נעמה כרמי:        זה.

דובר:     וודאי שהעיתונות הכיל ?

נעמה כרמי:        אא רגע.

חיליק לימור:     זו הצעה, זו היתה הצעה שברק העלה.

אריק בכר:           זה … ציבורי ללא ספק.

נעמה כרמי:        התקשורת.

דובר:     … משפט הציבורי, בוודאי.        

נעמה כרמי:        אתה. מה ?

דובר:     אני …, אני מסכים אתך.

נעמה כרמי:        בבאי לא כפופה, רק למשפט הפרטי, רגע, אבל.

דובר:     …  נושא העיתונות הוא חלק מהמשפט הציבורי.

נעמה כרמי:        הנקודה היא כזאת, אני נוטה להסכים אתך, וזאת אומרת, זה נשמע, זה נשמע לי מהסוג החתרני האהוב עלי שחופש העיתונות זה המצאה של המו"לים כדי לקבל יד חופשית.

נעמה כרמי:        רגע, אני לא מתווכחת אתך, סליחה, אני לא הפרעתי לך. אבל אחת הביקורות שיש לי על התקשורת היא העובדה שכאשר זה נוח לה היא עסק פרטי, וכאשר זה נוח לה היא דורשת את הגנה, את ההגנה של המחוקק ואת התקציבים הציבוריים ואת התדרים הציבוריים. זאת אומרת, קודם כל, קודם כל, בוא לא נשכח שלא כל תקשורת היא נופלת לקטגוריות שאתה ציינת. יש תקשורת שהיא זכיין פרטי – רק דנו בה עכשיו – אבל היא משתמשת בנכסים ציבוריים, בערוצים, בתדרים, שהמדינה מחלקת. ולכן אני, לפחות עלי זה לא מקובל שכשנוח אז מבקשים את ה, אז אומרים: לנו יש תפקיד חשוב בדמוקרטיה, אנחנו רשות רביעית, חופש הביטוי, חופש העיתונות – כולם ערכים שאני בעדם ותומכת בהם ורוצה לקדם אותם, וכשזה לא נוח אז אל תתערבו כי אני מו"ל פרטי וזה עסק פרטי שלי – זה לא הולך ככה. ולכן, העובדה שהתקשורת היא גוף, דו מהותי – בין אם זה כרגע מעוגן או לא – זה גם היחס אליה וזה גם היחס שצריך להיות.

נעמה כרמי:        עכשיו גם אני נציגת ציבור פה, ואני מרגישה בזמן שאני יושבת פה, שהת, התקשו, כמה שיהיה למועצת העיתונות יש או אין כוח או משקל בוא נגיד – כוח כנראה לא, אבל משקל – לדבריה, התקשורת באה לבקש את הגנתה כאשר המחוקק או הממשלה מאיימים להתנכל להם. אבל איפה אנחנו כאשר זה נדר, כאשר התקשורת נדרשת להתנהג באופן אתי, וכאן אני חושבת שהסוגיה היא חשובה מפני שאני מסכימה עם מה שנאמר פה שזה לא מתמצה רק במה שאפשר או אי אפשר להגיש עליו תלונה. ונגיד שלא הוגשה תלונה על משהו שהוא כן מקרה יותר ברור ויותר מובהק ויש בו אינטרס ציבורי מאד חשוב – אנחנו שומעים עליו מהתקשורת – למה שלא נדון בו ?? כלומר, אני חושבת שלכל וועד מנהל יש סמכות להעלות דברים על סדר היום שלו גם אם אפשר במקביל להגיש תלונה לערוץ סמי משפטי והיא לא והיא לא הוגשה. לכן אני הייתי מאד רוצה שהגוף הזה יעסוק גם, לא רק לא רק, ואמרתי לך את זה בזמנו כששוחחנו, הגוף שלפחות, הכובע לפחות של נציגי ציבור פה הוא כובע כפול. מצד אחד להגן על התקשורת מפני, להגן על חופש העיתונות מפני הסכנות, אבל מצד שני גם להגן על הציבור מפני התקשורת, לתקשורת יש כוח כמו שאנחנו שומעים ואנחנו יודעים, היא משתמשת בו לעיתים לרעה, וגם את הצד הזה הייתי רוצה שיביאו יותר לידי ביטוי כאן. תודה.

יוסי בר-מוחא:  להעיר הערה.

דובר:     אבל מי זו התקשורת, כאילו ?

יוסי בר-מוחא:  הייתי רוצה  פה להעיר הערה. 

אריק בכר:           קצר.

יוסי בר-מוחא:  כן קצר מאד. חשוב לומר, ואני אמרתי את זה כמה פעמים פה במועצת העיתונות, עוד לפני … אני חוזר ואומר את זה תמיד. תפקידה של מועצת העיתונות … להגן על הציבור מפני העיתונות, ולא ההיפך. זו דעתי וכך אני הבעתי את דעתי באופן נחרץ – ואני עיתונאי. הנקודה היא שכרגע, ואנחנו טועים, התקשורת טועה, והעיתונאים טועים, ואנחנו לא מושלמים, זה לא, זאת לא העת להלקאה עצמית, ואני אומר ישנם דברים ישנם דברים שאני חושב וחשבתי שוב אומר, ישנם דברים שאנחנו כמועצת עיתונות, לא יכולים לדון בהם באופן רחב, ולא מקרה, המקרה של ח"כ עינת ווילף הוא חמור מאד הוא חמור מאד, אי אפשר לבוא ולומר לעינת … בשביל בעיה והנושא שלה הוא לא מעניין, הנושא הוא מעניין, כי זאת בעיה רחבה מאד של התקשורת הישראלית, זו בעיה חמורה מאד של העיתונות הכתובה, זאת בעיה שקורית בכל עיתון, בכל כלי תקשורת, ואף אחד לא יכול לבוא ולהכחיש את הדבר הזה, חיסול חשבונות או נסיון לפגוע באדם כזה או אחר או לא לפרשן אדם כזה או אחר, ולהתעלם ממנו לחלוטין, זו תופעה ידועה בתקשורת הישראלית, ואף אחד שלא יתמם לנו פה שהתופעה הזאת אינה קיימת. אכבל כרגע כשיש בעיה אישית שכזו, אנו לא יכולים לטפל אלא ללכת לבעיה הכללית  ובה לטפל. לא במקרה האישי שלה כי אוי לנו אם נתחיל לטפל בבעיה אישית עוד בעיה אישית ועוד בעיה אישית, כי הבעיה.

דובר:     אני לא חושב.

מדברים ביחד.

אריק בכר:           סליחה, לא לא, רקע, בוא בוא.

יוסי בר-מוחא:  אני יודע אני יודע.

אריק בכר:           בוא נחזור לסדר.

יוסי בר-מוחא:  תאמין לי שחברת כנסת עינת ווילף מבינה אותי מאד, ואנחנו צריכים לטפל בבעיה המרכזית כולה, כי אוי לנו שמקרים כאלה שמתרחשים באופן נרחב ביותר ימשיכו להתקיים בתקשורת הישראלית.

אריק בכר:           אילן בומבך בקשה.

אילן בומבך:        אני רוצה לומר שעל פניו בהתנהלות הזו שמגוללת כאן, ובמקביל מה שהצגת בעל פה, מאד מקוממת. אני לא  בטוח עד כמה נפוצה אגב. אני חושב אגב שזה די נדיר לראות דבר כל כך חריג ולכן … זה כל כך הרגיז וקומם אותך עד שהגעת בעצמך לכאן והקדשת זמן ומרץ לטפל בנושא. הרי את יזמת את הנושא. הצגת את זה …, הוא קיבל את זה. בא וקיבל את האישור של העיתון ועל סמך זה את יושבת איתו, ואם את …, ואתם מעלים כל מיני רעיונות, זה בהחלט זמן ומחשבה, ואת מקדישה  את כל הדברים האלה, ובסוף את מגלה, פותחת את העיתון ובצדק את מאוכזבת. ואני אגיד לך יש כמה רמות. הרמה הכי חמורה בעיני היא  אם למשל היית מוצאת את הציטוטים שלך מפיו של אדם אחר – זה ברף העליון החמור ביותר, ואני חושב שזה בהחלט אין ספק שזה החמור ביותר. ויש מצב שהוא גם חמור, וזה המצב שקרא כאן. השאלה מאד חשוב לי לדעת ממך, מה את מצפה מהמליאה כאן, מה הכלים שיש ברשותנו כדי לסייע לך בנושא הזה, ואם אנחנו צריכים לסייע אז כמובן שנדבר במישור הכללי ולא במישור הספציפי. אני גם רוצה לומר שאני מבין שהעיתון הוזמן, שניר חפץ הוזמן לכאן והוא לא הגיע, אבל לפחות אני חושב שחשוב לשמוע את תגובתם, תגובת העורך, העורך הכלכלי מרקוביץ', של הכתב, לראות מה היה.

דובר:     יהודה שרון.

אילן בומבך:        לא לא, יהודה שרון כבר לא עובד, איתן מרקוביץ' מופיע פה ב …,  חשוב לדעת מה, באמת הוא אומר שיקולים מקצועיים. יש פה שלשה עמודים, אני בטוח שנתת בהם תובנות מעמיקות, לדעת מה הציטוטים שנתת שלא נכנסו, מה הציטוטים שכן נכנסו.   … אנו צריכים להיכנס, אנו כמובן צריכים להעמיק בזה. השאלה אם זה הפורום, ואני חושב שראוי להצטרף לדעה של חברי  שזה באמת משהו שמתאים לבית הדין שלהם.

אריק בכר:           לגמרי.

אילן בומבך:        … בלי לחוות דעה שאכן נעברה עבירה, אבל באמת זה  התנהלות שעל פניו היא מאד בעייתית, שראוי שהיום יבחרו דיינים חדשים  עם נציג דינמי.

יצחק מאיר:        זה תמיד, זה תמיד נעים כשחבר, זה תמיד נעים כשחבר כנסת נותן למועצת העיתונות את המעמד שאת נותנת לו כשאת באה לטעון בפניו על פגיעה בחבר כנסת בעבודתו על ידי העיתונות. זה, אני מקדים את המשפט הזה מפני שאני עומד להגיד דברים שאולי לא כל כך תסכימי אתם. מסופר שבמשך שנים רבות מאד – 70 שנה – נחלקו בית שמאי ובית הלל בשאלה הגדולה, אם נוח לו לאדם שנברא או לא נוח לו שנברא. ואז אלה פסקו שלא נוח ואלה שפסקו שכן נוח. אבל אח"כ בא חכם ואמר: עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, אין מה לעשות, הוא נברא. ואני חושב ש, אני אומר את הדבר הזה מפני ש, אם תסלחי לי שאני אומר את זה, שאני חושב שבמידה מסוימת את מזיקה לנושא שאת מעלה. הרי אנחנו חיים בעולם שבו לכל עיתון יש אגנדה. אני חיים בעולם של מורדוכים ואנחנו חיים בעולם שבו יש אנשים שקונים עיתונים, אני לא מסכים שהמטרה הבלבדית זה כדי לעשות כסף, כשאני פותח מסעדה המטרה המרכזית צריכה להיות להאכיל את האנשים וכמה שאפשר יותר טוב, לא רק להרוויח כסף. אבל כיוון שהתופעה כשלעצמה – של ניצול כלי תקשורת על מנת להיפרע מאנשי ציבור או מדעות או מאנשים – הוא נושא מורכב מאד מאד, לא רק מבחינה משפטית כי לך תוכיח, ומה היה ומה לא היה, והאם אג, וכל מיני אפשרויות להיפגע מעצם המאבק, אבל התופעה – ואתה צדקת – התופעה היא היא היא קשה מאד, היא לא רק השתקה, אני חושב שהכותרת שלך היא לא נכונה, זה לא סתימת פיות, זה יותר מזה, זה מגנים פה על אגנדה, ומשתמשים בעיתון שמוכרים אותו לציבור כדי לגייס ציבור נגד נציג – זה מסובך. אבל כיוון שהנושא הוא כל כך חשוב, ויש אגנדה פוליטית ויש אגנדה כלכלית ויש אגנדות דתיות ויש אגנדות לאומניות ויש אגנדות שמאלניות ויש אגנדות שהן אגנדות עיתונאיות טהורות – אז להכניס את כל זה מסביב לתלונה של חברת כנסת, שהיא אישיות פוליטית, ולהביא את זה למועצת העיתונות, אז מה תעשה מועצת העיתונות. אם היא תגן עליך – עליך אישית, לא על התופעה ואתה צודק, יש ענין של תופעה – היא תסתכן בכך שיתקפו אותה שמגינה על איש פוליטי, זה לא היה, זה לא ככה היה. ואם היא לא תגן, אז הנה את מצביעה על תופעה מאד מאד חשובה – שראויה למאבק של מועצת העיתונות, ולכן אני הייתי שוקל מה שקראתי מפשפש במעשיו, אילו היית באה ומעלה את הנושא כנושא כללי, מבלי שאת, מבלי שאת הנפגעת, מבלי שזה יראה כאילו שאת מבקשת סעד. את לא יכולה לבקש סעד לפי דעתי.

דובר:     אבל זה.

יצחק מאיר:        ממועצת העיתונות.

דובר:     עזוב, היא נתנה דוגמא.

דובר:     עצם העלאת.

יצחק מאיר:        אבל אני חושב שזה לא ככה, אני חושב שאת יכולה להעלות את הנושא, אני לא חושב שאת, אני, אני חושש שאת צריכה להעלות את הנושא, אני חושב שמועצת העיתונות יכולה וצריכה להתבקש לנושא, אבל לא טוב לפי עניות דעתי שזה, שהיא מתבקשת לנושא שבו יש תלונה שהיא לא מוכחת, היא לא יכולה להיות מוכחת.

יוסי בר-מוחא:  זה לא מוכח ?

יצחק מאיר:        לא.

יוסי בר-מוחא:  זה מוכח מאד.

יצחק מאיר:        לא, מפני שלא שמעת את הצד השני, ומה היה ו.

דובר:     הוא לא בא ??

יצחק מאיר:        זה לא היה.

דובר:     הוא לא בא ??

יצחק מאיר:        בסדר, הוא לא בא.

יוסי בר-מוחא:  ברגע שאתה מגיב לאישור …

יצחק מאיר:        מועצת העיתונות לא גומרת את הדבר על ידי כך שהיא אומרת מה שהיא חושבת. אני חושב שהתלונה אישית של חבר כנסת, אני חושב שיש להעלות את הנושא, אני בעד זה, אבל לא כתלונה אישית.

אריק בכר:           רוני רימון, אחרי זה ליאורה עיני.

רוני רימון:          אוקי. אני רוצה להתייחס לחלק מהדברים שנאמרו פה. קודם כל אני  חושב שלא צריך. יוסי. אני לא חושב שצריך להתייחס ספציפית לתלונה של חברת הכנסת עינת ווילף, אני לא חושב שהיא באה הנה כדי שידונו פה בנושא הפרטי שלה, אלא להביא אותו בתור דוגמא אישית, ואכן לא כל אחד מהרחוב היה זוכה להגיע הנה.

רוני רימון:          בגלל זה יש נבחרי ציבור, ואני חושב שזה יפה מאד שהשופטת דורנר חשבה להזמין את חברת הכנסת ווילף וזה בסדר גמור. לעצם הענין: חיליק, אני רוצה להגיד לך, שאם אנשי עסקים קונים עיתון, מקימים עיתונים כדי להרוויח כסף, הם אנשי עסקים גרועים ביותר.

דובר:     זה אני לא בטוח.

רוני רימון:          כי, ולראיה, אני חושב שיש רק עיתון אחד במדינת ישראל שעדיין מרוויח כסף, אני חושב שכל השאר מפסידים, ובגדול.

דובר:     מי זה, מי זה העיתון ?

רוני רימון:          "ידיעות אחרונות".

דובר:     אבל הדיווידנדים במקום אחר כפי שהראה אישהו.

רוני רימון:          עכשיו, עכשיו עדיין, עכשיו אני רוצה להיות קצת אופוזיציה כלפיך. יש איזה שהוא מצב אבסורדי, שבו לעיתונאי בעיתון – ואני מביא את זה בכוונה לידי קיצוניות ואבסורד, אבל אני מאמין בזה – יש יותר זכויות בעיתון או בכלי התקשורת מאשר לבעלים של אותו כלי תקשורת. זאת אומרת, אם כתב בעיתון כלשהו מחליט שיש לו איזה שהיא אג'נדה מסוימת כמו שאתה אמרת, ואם הוא גם עורך, אותו מדור או אותו עיתון ילך לפי האג'נדה שלו או של כתבים, והרבה פעמים לא תהיה זכות דריסת רגל לבעלי דעות אחרות, לא במאמרים וגם לא יהיה, גם לא יהיה בידיעות חדשותיות. כשיש לך ידיעה חדשותית שנוגדת את האג'נדה של העיתון או של עורך מסוים, הידיעה הזאת מנסיוני – ואני רוצה לחשוב שאת הצעד האחר של המתרס אני מייצג פה מבחינת נסיון יותר מרוב האנשים האחרים שיושבים פה – זה לא יקרה. אני רוצה לתת, אנחנו דיברנו קודם.

רוני רימון:          אנחנו מה ?

גדי בן יצחק:       וטוב שכך ?

רוני רימון:          לא, זה לא טוב. אני רוצה להגיד את דעתי. רגע, אתה תדע.

גדי בן יצחק:       אם זה לא טוב ?

רוני רימון:          בסוף דברי אתה תדע את דעתי באופן מסודר. אני רוצה, אנחנו קודם דיברנו על ערוץ 10, אז אני רוצה להזכיר לכולם אירוע שהיה לפני כמה שנים. אחד מבעלי ערוץ 10, יוסי מימן, לא אהב משהו שהוא ראה על המסך, בתוכנית של אושרת קוטלר, אני אפילו לא זוכר מה זה היה, אני אפילו לא זוכר מה דעתי – מי צודק – אני רק זוכר דבר אחד, הוא התקשר לאושרת קוטלר ואמר לה את דעתה ולמחרת כל כלי התקשורת במדינה.

דובר:     דעתו.

רוני רימון:          את דעתו, סליחה, הוא אמר את דעתו.

דובר:     הוא אמר לה מה דעתה (באירוניה).

מחייכים.

רוני רימון:          מי שמכיר את אושרת, מי שמכיר את אושרת קוטלר אי אפשר להגיד לה מה צריך להיות דעתה, אוקי. תאמינו לי. הוא אמר, הוא הביע דעה ביקורתית על מה שהוא ראה על המסך, וכל כלי התקשורת יצאו להגנתה של אושרת קוטלר, ואמרו איזו חוצפה שיוסי מימן שהוא רק משלם – נניח אם הערוץ הפסיד עד עכשיו 1.3 מיליארד, ונניח שיש לו שליש מהערוץ או חצי, אז הוא הפסיד רק כמה מאות מיליוני שקלים – אסור לו להגיד שום דבר. אז אני רוצה להגיך לך משהו. לדעתי, מה שאת אמרת אגב קורה כל יום, לא רק כל יום שני וחמישי, שכן מכניסים או לא מכניסים. יוסי בר מוחא שהיה פה צודק במאה אחוז, זה קורה כל הזמן. אבל אני רוצה להגיד דבר אחד: בסוף היום – ואני מדבר על כלי תקשורת פרטיים לחלוטין, לא כאלה כלי תקשורת כמו ערוץ 10 שהם לא פרטיים לחלוטין משום שהמדינה אומרת להם כמה תוכניות בתצוגה עילית צריכה להיות וכמה צריך להיות ככה וכמה צריך להיות ככה וכמה דקות פרסמת הם ישדרו, ותארי לך שהיו אומרים לעמוס שוקן כמה עבודות פרסומת יכולים להיות בעיתון, אני מדבר על כלי התקשורת הפרטיים לחלוטין – בסוף היום העיתון שקוט שייך להם ולא לעיתונאים, האם – עוד שניה אחת אריק – אם אני הייתי בעלים של עיתון, מישהו היה אומר לי מה כן יהיה בעיתון ומה לא יהיה בעיתון – בשביל מה אני בעל עיתון – רק כדי לשלם את ההפסדים ?? בחיים לא.

אריק בכר:           תודה, ליאורה עיני, אחרי זה אורנה לין, בקשה.

ליאורה עיני:      סליחה עינת, אז אני מוכרחה להגיד לדבר אחד. כשאני, כשאני קוראת את הדברים שכתבת לנו, זה נראה לי קצת משהו שאשה קצת מפונקת, שהתראיינה לאיזה כתב, פתחה למחרת את העיתון, ראתה שהיא לא מצוטטת בשמה, וביקשה מהדוברת שלה שתברר אצל העורך למה הוא לא הכניס את השם שלה. כלומר, יש פה, בתור מישהי שערכה עיתונים אני אומרת לך, שהיו באמת הרבה אפשרויות  – אפשר היה לשבש את השם שלך שזה גרוע מאד, נכון, אפשר היה לא להכניס בכלל את הכתבה, זה לא בסדר מה שהם עשו אתך, אני לא אומרת, אני לא באה להגן על "מעריב", אבל אני אומרת שממקרה אחד שאת מביאה שאת נפגעת, זה אני לא מוכנה לזרוק בוץ, את מבינה, על עיתון שלם. אז יש פה רוני רימון שאמר לך שבאמת כתב, עורכים עושים, יש להם אג'נדות משלהם, מה שאמר אילן בומבך באותו נושא, שאנשי, יש להם את האג'נדות שלהם לאורחים, והם יכולים לעשות מה שהם רוצים, אני לא מצדיקה את "מעריב", אבל אני גם לא מצדיקה אותך. אם היית מביאה כאן למשל עשרה מקרים, עשר דוגמאות, משהו, את מבינה, את לקחת מקרה אחד ואת רוצה שאנחנו מכאן נחליט עכשיו ש"מעריב" לא בסדר. אז נכון שאני באה מ"מעריב" לשעבר – זה לא משנה – אבל אני מרגישה חוסר נעימות בענין הזה, את מבינה, את לא באת לכאן עם, עם איזה שהיא הצעה, לא יודעת, לא באת עם איזה שהוא משנה סדורה להראות לנו שככה וכך וכך וכך קורה ב"מעריב". את אומרת שאת חושדת, את מסיקה מסקנות, שלחת את הדוברת לברר, אני לא חושבת שזה, שאנחנו צריכים, אנחנו יכולים לדון בנושא הזה, אבל לא דרך המקרה הפרטני שלך, לא דרך הדבר הזה, את מבינה אותי, אני.

כ.ה. דורנר:         מי הבא, אריק מי הבא ?

אורנה לין:          אני.

אריק בכר:           אורנה.

כ.ה. דורנר:         דברי.

אורנה לין:          אני חושבת שמערכת הקשרים בין העיתונים לבין אילי ההון או ברוני ההון, זה דבר שאולי מי שיושב פה בחדר מבין משהו לגביו, אבל לא הציבור. כלומר, הציבור יודע באופן כללי, אגב, רק בגלל חברת הכנסת עינת ווילף או כמוה, שיש דברים כאלה, אבל הוא לא יודע לנתח כתבות שנראות לו אמינות כדי להבין שהם לחלוטין הם מונעות מאינטרס כזה או אחר. החלום שלי היה עם מועצת העיתונות היתה יכולה לעשות איזה שהוא, כמו שיש מחסום ווטש, לעשות ניוזפייפרז ווטש או רפורטרז ווטש או מו"ליםז ווטש כדי – ולו באתר האינטרנט שלה ולתת לזה פומבי – כדי באופן סיסטמטי לעקוב אחרי אותם מקרים שבאמצעות תחקיר עיתונאי לפי דעתי לא מי יודע מה קשה, ישרטט את הכורים האלה שיוצרים את המלכודות האלה בין כל בעלי האינטרסים כפי שאמרנו, כדי שהציבור כשקונה את העיתון וקורא את הכתבה לפחות יבין מה שהוא קורא.

יוסי בר-מוחא:  מי יעשה ?

דובר:     אם זה יביא אותו.

יוסי בר-מוחא:  מי יעשה דבר כשזה ?

אורנה לין:          רק שניה.

דובר:     צריך מאתיים כתבים לזה.

אורנה לין:          רק שניה רק שניה, האמת, האמת, אתה לא צריך מאתיים.

דובר:     הערוץ הראשון.

אורנה לין:          האמת, אתה לא צריך.

יוסי בר-מוחא:  ממש ממש.

דובר:     (מחייך).

יוסי בר-מוחא:  ממש … הצחקת אותנו.

אורנה לין:          שניה שניה, אני לא אמרתי. חברים, אני הרי הגדרתי את זה כחלום, אוקי. זה לא כאילו שגם אני.

דורנר:   אפשר לשמוע ?

אורנה לין:          חשוב לי להגיד גם את המשפט הבא, זה לא כאילו שאני איזה נערה עוללה שלא יודעת מה אני מדברת ושזה לא דבר פשוט לעשות, אוקי, חבר'ה. אז מה שאני מנסה לומר זה, ואמרתי את זה, לאוד אנד קליר, אמרתי זה החלום שלי, הלוואי שזה היה יכול לקרות, אני לא חושבת שצריך מאתיים כתבים בשביל זה, נכון שצריך מישהו משוגע לדבר, אם האינטלקט, הידע והאומץ שמועצת העיתונות היתה צריכה לתת לו את האכסניה כדי לעשות את זה. ואני קוראת לכולכם לנסות לאתר מישהו כזה כי לדעתי זה חובתנו כלפי הציבור.

יוסי בר-מוחא:  הלוואי הלוואי.

אריק בכר:           שלושה דוברים אחרונים.

יוסי בר-מוחא:  אורנה אין לך מושג עד כמה זה …

אורנה לין:          כן …

אריק בכר:           יש לנו את עמוס עמוס שפירא, דן לאור, ואחרי זה …

כ.ה. דורנר:         ועמוס שוקן.

דובר:     ועמוס שוקן גם רוצה לד…

אריק בכר:           אה, ועמוס שוקן, לא ראיתי, אוקי.

יוסי בר-מוחא:  אבל עמוס הצביע מזמן.

כ.ה. דורנר:         כן, אז תנו, תן את המיקרופון.

אריק בכר:           סליחה, עמוס בקשה עמוס בקשה.

כ.ה. דורנר:         אפשר להעביר לו את המיקרופון ?

אריק בכר:           מיקרופון.

דובר:     כן כן עמוס.

יוסי בר-מוחא:  אני ראיתי …

אריק בכר:           לא ראיתי, סליחה.

מדברים ביחד.

עמוס שוקן:        אני חושב שהדרך לטפל באירוע של חברת הכנסת ווילף זה תלונה למועצת העיתונות, ושהעורך שנתן את התשובה על שיקולים מקצועיים, שיסביר את זה לבית דין לאתיקה, כי לא כל דבר אפשר לנמק בשיקולים מקצועיים, ונושא כזה בהחלט יכול לבוא לבית דין לאתיקה. אני לא מקבל את מה שיוסי בר מוחא אמר שהמצב הזה קיים בכל העיתונים, ב"הארץ" המצב הזה לא קיים.

יוסי בר-מוחא:  לא אמרתי ב"הארץ", אמרתי בעיתון …

עמוס שוקן:        אני, לא, אני רוצה אני רוצה. זה לא של"הארץ" אין סדר יום. ל"הארץ" בפירוש יש סדר יום בשורה של נושאים בשורה של נושאים, אבל אין לו אינטרס זר זולת מה שהוא מאמין בתום לב שזה אינטרס הציבור, ומבחינה מסוימת הסיפור של הריכוזיות שמי שמקדם אותו במשך לדעתי שלוש שנים כבר, זה רק בשנה האחרונה הגיע איך שהוא למודעות הציבור, אבל מי שמקדם אותו כבר שלוש שנים זה "הארץ", זה סיפור שהוא מנוגד לאינטרס העסקי של החברה, משום שהוא הכניס את העיתון לעימות עם הקהילה העסקית שהמפרסמת, והכניס את העיתון לעימות עם הקהילה העסקית שחלקה גם קונה מנויים, ואנחנו בהחלט מרגישים גם את הדבר הזה. אז אני לא רוצה להיות בכלל של יוסי בר מוחא שזה קיים בכל העיתונים, בארץ זה לא קיים.

יוסי בר-מוחא:  במקרה שלי של זכויות יוצרים – חוק זכויות יוצרים – כשישבתי אתך בוועדת הכלכלה בכנסת, אכן  היה קיים.

עמוס שוקן:        זה איסטו.

יוסי בר-מוחא:  הוא נכנס כמוה.

עמוס שוקן:        לחברה יש אינטרס עסקי, לחברה יש אינטרס עסקי, זה ברור, לא לא, לחברה יש אינטרס עסקי, וכשאנחנו נאלצים לעשות לובי בכנסת לפעמים על הצעות חוק כאלה ואחרות אנו משקפים את האינטרס העסקי הזה – זה לא שייך למה שכתוב בעיתון. ואם מחר ב"הארץ" יהיה מאמר שבעצם יתמוך בערוץ 10 – מאמר ראשי – וזה מאמר ראשי שני כבר בנושא הזה, אני רוצה לתת לכם עוד הסתכלות על הנושא הזה, וההסתכלות היא שברור המהלך שנעשה בכנסת הוא מהלך שלי בגלל שהיתה פה באמת התארגנות פוליטית כדי לסגור חשבון עם ערוץ 10. אבל מצד שני צריך להכיר במצב של התקשורת, יש עודף כושר ייצור עצום בתחום הפרסום, וכנראה שגם יש איזה שהוא עודף כושר ייצור בתחום אספקת האינפורמציה. והתוצאה של זה, התוצאה של זה היא מה שרוני רימון אמר שלדעתו יש רק עיתון אחד שמרוויח, זה לא רק עיתון אחד, אני לא יודע אם זה נכון ש"ידיעות" מרוויח או לא מרוויח, אבל נשים את זה רגע בצד.

דובר:     אבל במקסימום אחד.

עמוס שוקן:        אבל הוא במקסימום אחד, והעובדה שקשת מפסידה ורשת מפסידה, וערוץ 10 מפסיד, ו"מעריב" מפסיד, וכנראה גם "גלובס" מפסיד.

יוסי בר-מוחא:  ו"הארץ" ?

עמוס שוקן:        "הארץ" נגיד בקושי חי.

מחייכים.

עמוס שוקן:        "הארץ" בס, "הארץ", "הארץ", המצב הזה הוא מצב שמחליש את התקשורת, הוא לא מחזק אותה, שלא תהיה שום טעות. ואם נלך רגע ל-2009. ב-2009 היה אירוע מאד מעניין. היה סיפור של המאבק בין בנק ישראל ובנק הפועלים. איך קרה שכל העיתונות כולה למעט "הארץ" היתה יחד עם שרי אריסון ודני דנקנר ונגד המפקח על הבנקים. באיזה מדינה יכול לעלות על הדעת, היה יכול לקרות, באיזה מדינה דמוקרטית שיש בה עיתונות נורמלית שהעיתונות תתייצב נגד מי שמייצג את הציבור שה המפקח על הבנקים, וכאן זה קרה, ומי שיחקור את זה ימצא שהאינטרסים העסקיים של אמצעי התקשורת בהגנה על דני דנקנר היו גדולים ועמוקים ונרחבים, והתוצאה היתה תוצאה מאד, מאד עצובה. בסוף זה נגמר כמו שזה נגמר, אבל זה הפגין בעצם את החולשה העצומה של העיתונות לבוא לנקוט עמדה עצמאית. וזאת עובדה שבמידה מסוימת מעיבה על, על כל מה שמועצת עיתונות יכולה לעשות.

אריק בכר:           דן לאור.

דן לאור:               ברוח הדברים שנאמרו פה אני רוצה לחדד נקודה אחת, ולהפנות את המבט דווקא לעצמנו. באיזה שהוא מקום אני רוצה לקשור בין שני חלקי הישיבה, שהצטרפו באופן מקרי, אבל אני רוצה להציע איזה שהיא תובנה. החלק הראשון של הישיבה, יש פה איזה הגיון פה אתי. בחלק הראשון של הישיבה, אנחנו עסקנו באיום על כלי התקשורת, ובחלק השני של הישיבה אנחנו מתמודדים עם מקרה של מישהו שהוא רואה את עצמו כקורבן או כנפגע של התקשורת. ובשני המקרים, מעבר לכל הדברים הטובים והחכמים שנאמרו פה, באיזה שהוא מקום אנחנו כמועצה או כגוף ציבורי, נדמה לי הפגנו קצת חולשת דעת. בחלק הראשון של הישיבה הסיכום היה שנוציא הודעה, אבל הנשיאה עצמה אמרה: יכול להיות שאנחנו צריכים לעשות הרבה יותר ולהשמיע את קולנו אולי באופן אחר, אבל אנחנו לא יודעים בדיוק איך לעשות את זה, ונסתפק בהודעה. החלק השני, הרגשתי שיש פה סולידריות או הבנה או אמפתיה לתלונה ובעיקר לפרזנטציה של חברת הכנסת ווילף. מצד אחר, כאילו, אז אמרנו לה תלכי לוועדת האתיקה או משהו כזה, בעצם אין לנו כלים לטפל בנושא הזה, ומה שאני רוצה לומר, אין לי פתרונות עם סטנד ולא פתרונות מהמותן, אבל באיזה שהוא מקום אם לא עכשיו אז אולי בדיון אחר אנחנו צריכים לעשות איזה שהוא סוג של חשבון נפש ולהגדיר, או הייתי אומר אפילו להרחיב את המנדט שלנו כמועצה. הרי אנחנו כמועצה, מעבר לתקנון וכל הדברים האלה, באופן הפעולה שלנו אנחנו נקבע את המנדט שלנו, ואת הסמכות שלנו, ואת הקול הציבורי שלנו, וחשתי שאנחנו הייתי אומר צנועים יותר מדי ומרשים לעצמנו פחות מדי, וכדאי שנעשה בעקבות מה שאיתרתי בישיבה, נעשה איזה שהוא חשבון נפש ונחשוב אולי בכל זאת באופן יצירתי, אולי אנחנו יכולים לעשות יותר ממה שעשינו, נכון שמאז הנשיאות שלך המועצה תופסת ניעות ציבורית אולי שלא היתה לה קודם, והפעילות של אריק, אבל יכול מאד להיות שאנחנו צריכים לחשוב ולהגדיל את מוטת הכנפיים שלנו.

אריק בכר:           יעל גרוסמן בבקשה.

יעל גרוסמן:        כן. אני, אני חושבת בעקבות הדברים שלך וגם בעקבות החלום של אורנה, אני חושבת שיש בכל זאת אפשרות לעשות דברים מעשיים. אני זוכרת ואולי באמת בענין הזה את יכולה באיזה שהיא צורה לסייע או לגייס מישהו שיסייע. בזמנו היו ארגונים שחיליק לימור היה בין יוזמיהם, שזה היה, היו כמה כאלה, שארגונים של סטודנטים באוניברסיטה שלומדים תקשורת, או ארגונים שמאיזה שהיא סיבה חופש העיתונות יקר לליבם, שהיו באופן קבוע מגישים תלונות ציבוריות, כלומר בשם מתלוננים שאינם קשורים אליהם באופן ישיר, והתלונות האלה היו מוגשות לבית הדין לאתיקה, ובית הדין לאתיקה היה דן בהם ומחליט. אם אני מסתכלת במקרה כמו שהצגת בפנינו, כמובן קשה מאד לדעת אם מקרה כזה באמת בית דין לאתיקה יכול להחליט שנעברה פה עבירה, משום שבהחלט יכול להיות שכאשר הנילון פה יגיב לתלונה שלך הוא ייתן הסבר או הצדקה כזו או אחרת שבית הדין לאתיקה לא יוכל לקבוע שההצדקה הזו היא לא מתקבלת על הדעת, ולא תהיה פה קביעה שנעברה עבירה אתית. אבל עצם הדיון בבית הדין לאתיקה, עצם הפניה לעיתון שמחייבת אותו להשיב ולהסביר, גם אם במקרה הספציפי הזה יתכן שבית הדין לאתיקה לא יכול היה לקבוע שנעברה עבירה אתית, אבל במקרים אחרים כן אפשר היה לשים את האצבע, טו הוק, וכאילו להראות שאכן סוף סוף אפשר להראות שיש פה את אותו שיקול לא אתי מאחורי ההחלטות, ואפשר לתת לדברים האלה ביטוי, אנחנו מדברים עכשיו באמת על עולם של אינטרנט, על עולם של פרסום הרבה יותר אינטנסיבי. עובדה שכאשר מוגשת תלונה אתית כנגד גוף תקשורת, גוף התקשורת מאד מתגונן ומאד אכפת לו מה תהיה ההחלטה בבית הדין לאתיקה, והיום אמצעי הפרסום – כאשר יש הרשעה במסגרת בית הדין לאתיקה – הם הרבה יותר משמעותיים, ואנחנו יכולים לנצל את זה. אז אם אני ככה מנסה לרכז את כל מה שנאמר פה, אני חושבת שאם אפשר היה למצוא באמת או סטודנטים או גוף שחופש העיתונות יקרה לו, או יקר לו, או כל מסגרת אחרת ואפילו אם נחוצות תרומות לצורך הענין הזה, או איזה שהוא, אני לא יודעת, איזה שהוא איזה שהיא חשיבה מהסוג הזה, אני חושבת שזה יכול היה כן להפוך גם אותנו כמועצת העיתונות כגוף יותר משמעותי שיש לו איזה שהוא סוג של סנקציה מאחוריו, ואז אולי היינו יכולים לטפל גם בנושאים כאלה.

אריק בכר:           הגוף הזה קיים אגב, יש קליניקה לאתיקה עיתונאית במכללה למינהל, שפועלים וגם מגישים תלונות. אוקי.

דוברת:  להרגיש …

אריק בכר:           אנחנו קרובים לסיכום כי יש לנו נושא מאד חשוב של הנפקת תעודות עיתונאי, אז יש עוד …

פרופ' עמוס שפירא:        כן כן, אני קצר, אני אהיה קצר.

דוברת:  …

אריק בכר:           … שניכם וחייבים …

פרופ' עמוס שפירא:        קודם כל הערה אינפורמטיבית. את חטאי אני אזכיר. לא חטאי, את גילי אני אסגיר עכשיו. אני חושב שאני היחיד סביב השולחן הזה, אולי חוץ מגבי שטרסמן, אם הוא עדיין כאן.

אריק בכר:           כן.  

פרופ' עמוס שפירא:        לפני הרבה שנים, נשיאות מועצת העיתונות הזאת – בהרכב אחר כמובן – קיבלה החלטה מפורשת שגם פורסמה, שנשיאות מועצת העיתונות יכולה ליזום, על סמך הבנתה שלה, טיפול – אפילו פרטני – בבעיות בסוגיות שנוגעות לשטחי העיסוק של מועצת העיתונות – שני הדגלים להגן על העיתונות, להגן על הציבור וכו' – גם שלא במסגרת טיפול פרטני בתלונות שמוגשות למנגנון האתי שלנו. יש החלטה מפורשת כזאת. ונעשו, היו דברים כאלה בעבר, שום דבר חדש אין כאן – א'. ב' – בדו"ח שפורסם בזמנו על מצב העיתונות במדינת ישראל – דו"ח וועדת צדוק הידוע – יש פרק, יש פרק שעוסק בין השאר גם בחלק מן הבעיות או בהיבט מסויים של הבעיות הכלליות שמבצבצות כיום בצורה הרבה יותר בוטה, כמובן, בתחום העיתונות הפרטית – העיתונות הנשלטת על ידי בעלי עסקים – יש. אנחנו פשוט שוכחים, הזכרון שלנו לצערנו זכרון קצר – הולך טוב לשנה שנתיים וכל מה שהיה קיים קודם לא קיים.

כ.ה. דורנר:         בסדר.

פרופ' עמוס שפירא:        עכשיו, אני יבוא לענין שלנו. לאחר שיש בפנינו פניה, לא אנחנו יזמנו אותה, אני מניח. אבל לאחר שיש בפנינו פניה, לגבי הכתבה הספציפית בענין החינוך והציטוטים וכו', על זה אני מדבר, על החלק הזה של הפניה, אני מתייחס אל החלק הזה, פנייה שלא מופרכת על פניה, אני חושב שרובנו חשים כך לגבי הכתבה הספציפית. אני לא מבין את הרתיעה של חלק גדול מהחברים שלנו מפניה לעיתון, לעורך, לבקש תגובה – זה כל, בשלב זה.

מדברים ביחד.

פרופ' עמוס שפירא:        לא, לא, זה לא חייב, עמוס, זה לא חייב להיות.

דוברת:  אבל למה …

פרופ' עמוס שפירא:        בית הדין לאתיקה זה לא חזות הכל, זה לא ממצה את מועצת העיתונות – אני מצטער מאד.

דובר:     …

פרופ' עמוס שפירא:        אני מצטער מאד, וגם לדבר, ההרכב שהצבענו עליו היום – ואני הצבעתי עליו, אפילו חתמתי על הפרוטוקול – כשאני מסתכל על רשימת נציגי הציבור בבית דין אתיקה, ויש שם 95% עורכי דין – גם את זה אני לא אוהב לא אוהב. אז אז אז … ברוך השם עורך דין.

דוברת:  כן.

פרופ' עמוס שפירא:        אבל לא זה הענין, אני לא מבין את הרתיעה מפניה לעיתון, לעיתון לבק.

כ.ה. דורנר:         סליחה, את תוכלי לוותר כדי שנעבור.

פרופ' עמוס שפירא:        לבקש תקופה. עכשיו, דליה, אני חושב ש, חבר'ה, גם מבחינה טקטית של מעמדינו מול הפוליטיקאים, גם מבחינה טקטית דווקא כן לעשות משהו בענין הזה, לפחות לבקש תגובה, זה מהלך נבון.

אריק בכר:           אוקי.

פרופ' עמוס שפירא:        מזה מהלך נכון. רגע, לא הרי תמיד אומרים לפוליטיקאים שבאים וצועקים עלינו פה, או שמציעים כל מיני הצעות חוק, בחלקן הזויות, אנחנו, תנו לנו לעשות סדר בעצמנו בביתנו. נו, אז מה הבריחה הזאת, מה הפחד הזה ?? ואני אני בזה … רק עוד הערה אחת כללית, נאמרו פה דברים מענינים וחשובים, אבל בחלקם לטעמי שטחיים ופשטניים, על המעמד החוקתי של עיתונות בבעלות פרטית, על המעמד החוקתי של העיתונות בבעלות פרטית, זהו נושא מורכב, זהו נושא עקרוני, זהו נושא מרתק, ואי אפשר לטפל בו בצורה חפוזה שטחית ורדודה – כפי שלטעמי נתקלתי בביטויים כאלה כאן היום.

אריק בכר:           תודה. ויקטוריה.

ויקטוריה:          קודם כל אני רוצה להגיד שהמקרה של חברת הכנסת ווילף בעצם נותן דוגמא מאד טובה לחשיבותה של רבגוניות תקשורת בארץ. מחרימים עלייך בכלי תקשורת אחד, אבל דלתות פתוחות בעיתונים ובכלי תקשורת אחרים, זה בעצם מקשר בין סעיף ראשון של דיון שלנו לסעיף שני. ודבר שני, שאני לא חושבת שצריך להילחם באג'נדות של עיתונאים, דווקא עיתונאים הם אג'נדה עושים את התקשורת. חשוב גם כמובן שהאג'נדה הזאת לא תהיה מנוגדת לאתיקה עיתונאית, אבל לא סבורה שצריך באמת לעקוב אחרי אג'נדות של עיתונאים.

אריק בכר:           תודה רבה.

כ.ה. דורנר:         אני רוצה לסכם את הדיון, כי יש לנו עוד איזה נושאים. אני מציעה כמובן באופן פרטני, חברת הכנסת אם היא תרצה תפנה לבית דין לאתיקה ואז יבקשו תגובה ספציפית ויתייחסו לענין הזה. באופן כללי, ההצעה של אורנה היא לא בלתי אפשרית, שאנחנו באמת נעשה מעשה לגבי תופעה, אולי נדון בזה, יש לנו קליניקה, בבית ספר למנהל – אריק מלמד שם – אנחנו יכולים לבדוק, וזה הצעה שלך יעל, אם דרך הסטודנטים אי אפשר לעשות מעקבים, ואנחנו נדון בזה ונראה איך הדברים יתגלגלו מבלי להתחייב, ואם הדברים תהיה איזה שהיא ממשות, נדון בזה שנית בתופעה, במה שאספנו בה בישיבה הבאה. אז נעבור ל.

ח"כ עינת ווילף:  אני יכולה להגיד משהו ?

אריק בכר:           סליחה ?

ח"כ עינת ווילף:  להגיד רק משהו ?

אריק בכר:           אם אם יש לך קצר תגובה, כן.

ח"כ עינת ווילף:  סופר קצר. רק, קודם רציתי רק להגיד תודה רבה להזדמנות כאן ועל הדיון. לי אישית היה מאד חשוב לראות שלפחות רובכם כן ראיתם בזה מקרה שהוא חמור, יש לי עוד מקרים רבים, אבל בגלל שזה שחשבתי שהוא  מובהק וטוב הבאתי אותו בפניכם, ולא את כולם. לי היה חשוב לשמוע את זה שאתם רואים בכך שוב מקרה חמור. אני חושבת שיש כאן גם פגיעה בעיתונאי עצמו, לא רק בי, ובאמת זה פחות חשוב. הבאתי את זה כדוגמא לנושא הרחב יותר. בסופו של דבר מה שחשוב לנו זה הנושא הרחב יותר והדרך שזה מגן על העיתונות בארץ. ובאמת תודה רבה, לשיקולכם איך אתם לוקחים את זה מפה, וגם אני אקח את עצותיכם ואחליט מה לעשות מכאן. תודה.

כ.ה. דורנר:         תודה רבה, אנחנו נעבור לנושא הבא, אריק.

Comments Closed