חיזוק הקשר מצד הממשלה עם ישראלים בחו"ל המצליחים באקדמיה, מחקר ועסקים

<פרוטוקול מס' 1 >
מישיבת  ועדת המשנה של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
לקשרי ישראל והקהילות היהודיות בעולם
יום שלישי, ח' בטבת התשע"ב (03 בינואר 2012), שעה 14:00

<סדר היום:>
<חיזוק הקשר מצד הממשלה עם ישראלים בחו"ל המצליחים באקדמיה, מחקר ועסקים>

נכחו:
<חברי הוועדה:>
עינת וילף – יו"ר
אברהם מיכאלי

<מוזמנים:>
מדען ראשי, המשרד לקליטת העלייה

זאב חנין
עוזרת מדען ראשי, המשרד לקליטת העלייה

מריאנה לב טוב
מנהלת אגף יזמות עסקית, המשרד לקליטת העלייה

אירוס הומינר
מנהל המרכז לקליטה במדע, המשרד לקליטת העלייה

עמרי אינגבר
מנהל תחום בכיר תפוצות, משרד ההסברה והתפוצות

חגי אליצור
מנהלת גף דיפולומות ותעודותמחו"ל, משרד החינוך

ציפי ויינברג
מנהל מחלקת דתות בחטיבת תפוצות, משרד החוץ

בהיג' מנצור
יועצת ארגונית ושליחת משרד החוץ

דר' גלית דיין
תקציבנית אגף קשרי חוץ, משרד החינוך

שלי בנודיס
מנהלת עגף קשרי חוץ, משרד המדדע והטכנולוגיה

אילנה לוי
דוברת משרד המדע והטכנולוגיות

ליבי עוז
מנהלת תכנית I-CORE, ות"ת, מועצה להשכלה גבוהה

ליאת מעוז
סמנכ"ל לתקצוב, ות"ת, מועצה להשכלה גבוהה

גדי פרנק
סמנכ"ל וראש צוות עולם יהודי, מכון רעות

נטלי אופיר פלינט
אנליסטית עולם יהודי, מכון רעות

אליסה ליקמן
עמית, המכון לתכנון מדיניות עם  יהודי

יוגב קרסנטי
מהנדס – Jet Propulsion Laboratory – NASA

עמיר גבעון
Assistant Director ,USC Center on Public Diplomacy

נעמי לייט
ממונה על ענייני אקדמיה, מינהל המחקר החקלאי מרכז וולקני

עדה רפאלי
סגן מזכ"ל הקונגרס היהודי היורו-אסיאתי

חיים בן יעקב
עמית בכיר, מכון רעות

שלום וולד
מרכז מחקר ומידע, הכנסת

ד"ר שרלי אברמי

<מנהלת הוועדה:>
דנה גורדון

<קצרנית פרלמנטרית:>
יעל, חבר המתרגמים
<חיזוק הקשר מצד הממשלה עם ישראלים בחו"ל המצליחים באקדמיה, מחקר ועסקים>

<היו"ר עינת וילף:>

שלום, צהריים טובים ברוכים הבאים לישיבה הראשונה של וועדת המשנה לענייני הקשרים בין ישראל לעם היהודי, אני מתכבדת לפתוח את הישיבה.

אני שמחה שלראשונה הוועדה מקיימת את הפגישה הזאת תחת השם החדש. ביקשתי לשנות את שם הועדה מ"וועדת ישראל תפוצות" או "הוועדה לענייני תפוצות" לשם "וועדה העוסקת בקשר שבין ישראל לעם היהודי", כחלק משינוי קטן אבל סמלי, שם המשקף את מה שהייתי רוצה שהוועדה הזאת תשדר ותהייה, יחס שהוא הרבה יותר שוויוני ושתופי עם היהודים בכל העולם ונעדר ככל האפשר את השיפוטיות שהייתה בעבר.

את הפגישה הראשונה, ביקשתי להקדיש לנושא של העבודה של מדינת ישראל מול ישראלים שחיים בחוץ לארץ, גם זה חלק מהדרך שבה אנחנו צריכים להתחיל לחשוב אחרת ולשנות את התפיסה שלנו הרחק מתפיסות ישנות המאוד שיפוטיות לגבי יורדים ולעבור למצב שבו אנחנו בונים קשר אחר בין ישראל לבין הישראלים החיים בחוץ לארץ. קשר שבסופו של דבר הוא לטובת שני הצדדים ולטובת מדינת ישראל. נשים היום דגש מיוחד בישיבה על אותם ישראלים שאנחנו חושבים עליהם, כמובן אותם ישראלים שהיינו רוצים להחזיר, הישראלים שעוסקים במקצועות חופשיים, המדענים, מיטב המוחות שלנו. לראות גם כן איך אפשר לקדם תפיסות שונות שבסופו של דבר מחזקות גם את הקשר וגם מחזקות את מדינת ישראל.

הייתי מבקשת שמי שיתחילו ויציגו, הם גם במובן מסוים הטריגר לקיום הישיבה, עמיר גבעון ונעמי לייט, הם יספרו קצת על הפעילות שלהם בלוס אנג'לס עם הישראלים שחיים שם. משם נמשיך את הדיון. בבקשה עמיר.

<עמיר גבעון:>

תודה. לא הכנתי הרבה, כי עינת וילף אמרה לי רק כרגע שאני צריך לדבר. אספר קצת על עצמי, אני ישראלי, אני ההגדרה המוחלטת של "בריחת המוחות". עזבתי לארצות הברית לפני כחמש עשרה שנה, תואר ראשון ואחרי זה דוקטורט ואני כרגע עובד בנס"א, עורך מחקר בתחום חלל. לפני שלוש-ארבע שנים התחיל בי קצת יותר דחף להיות יותר קשור לישראל. זה התחיל קודם כל בארגונים יהודיים שבסופו של דבר הם לא ממש עונים על הזיקה של ישראלי להיות מחובר לישראל.

הקמנו את ארגון "בינה", יתכן וישנם ארגון אחרים ששמם "בינה", זה ארגון מקומי בלוס אנג'לס ומטרתו באופן מוחלט, זה לקשר בין הקהילה היהודית האמריקאית לקהילה הישראלית, סביב אירועים אינטלקטואליים. הזיקה שלנו היתה מלכתחילה, חיזוק שתי הקהילות. חשבנו שבמקום להגיד כל הזמן שהדבר הכי טוב זה לחזור לארץ, לעשות עלייה, או אם אתם לא עושים את זה זו "ירידה" כמו שעינת וילף כרגע אמרה, לשנות את התפיסה הזאת ולומר שאנחנו פה ולראות איך עכשיו אנחנו יכולים לחזק את שתי הקהילות בקשר לישראל. אני מאוד אשמח אם אנשים ישאלו אחר כך שאלות ואני אוכל לקשר אותם כדי לראות את הארגון הממומן על ידי ILC, זה הארגון שהקמנו שם.

יש תשובה לישראלי שאומר, מנסים עכשיו לעשות ויש את  I core, יש תשובה מה לעשות עם ישראלי שאומר "אני רוצה לחזור הביתה עכשיו". מצוין, עוזרים כמה שאפשר, אני חושב שצריך לעזור להם. השאלה מה קורה עם הישראלים שיתכן ואנשים קוראים להם "בריחת המוחות", אני אישית לא אוהב את זה. הסכמנו על "התפשטות המוחות" או "חבירת המוחות". מה עושים איתם? – הם נמצאים שם, הם משאב מאוד גדול ואפשר להשתמש בהם גם ברמה המקצועית וגם ברמת ההסברה של ישראל וכל הדברים למשל שהם שיהיו שגרירים שלנו וכל השאר.

באחת השיחות שהיו לנו במהלך אחד הדיונים, אנחנו קצת נכנסנו לזה ויתכן והדעה שלי מאוד קיצונית בדבר הזה, אבל כשמתייחסים לישראלי אני תמיד אומר את זה עם הערת שוליים ונכון שזה נשמע כאילו אני מדבר על עצמי מכאב, אבל באמת שאין לי שום כאב בעניין הזה, אבל כשאומרים לישראלי שהחליט לחיות בארצות הברית שהוא מצליח או מה שלא יהיה, אומרים לו "אתה צריך לחזור לארץ", בעצם שמים אותו במקום שהוא עשה משהו לא בסדר. כשמדברים אל אנשים יותר מדי ואומרים להם שהם לא בסדר הם רוצים פחות ופחות בקשר איתך. אנחנו רואים  וגם חווים הוא מצב שבו ישראלים שהם מאוד איכותיים, מאוד יכולים לעזור לא עוזרים.

השאלה כעת היא, אילו דברים ניתן לעשות בשביל לקבל את העובדה שיש שם ישראלים ויתכן שחלקם רוצים לחזור, וזה מצוין. יש ישראלים שנמצאים שם,  אנשים איכותיים, מה ניתן לעשות כדי לחזק את הקשר שלהם לישראל, יתכן שבהמשך וזה מצוין אם הם יחליטו לחזור, אבל אם הם החליטו גם לא לחזור איך אפשר בכל זאת להשתמש בהם ולא בצורה הרעה של המילה 'להשתמש'. הם באמת רוצים לפעמים לעזור, אבל אם אדם בא ושואל "איך אני יכול לעזור" והתשובה המיידית, כמו שעינת וילף אמרה לנו בהרצאה  – "תחזור לארץ". השאלה היא "מה הדבר השני שאני יכול לעשות". לא תמיד יש תשובה לשאלה זו. השאלה אם ניתן למצוא עוד תשובות ועוד אפשרויות שאפשר לענות להם ולעשות.

<היו"ר עינת וילף:>

עמיר גבעון, אני אשמח גם אם תתאר את המפגש שהיה בכל הנושא של הבאת המדענים חזרה לישראל.

<עמיר גבעון:>

כל המפגשים האלה מצוינים, העבודה שעושים היא מצוינת וצריך שהם ייעשו. אני פשוט מרגיש שבכל הדברים האלה מאוד קשה לי שלא להתלונן, לא רוצה להתלונן על זה, אבל אין את התשובה לישראלים שאומרים ,אוקי, "אני נמצא שם, יש לי קריירה, יש לי משפחה שם, אני פרופסור, אני חוקר או משהו אחר, איך אני יכול לעזור ולא לעלות, מה אני כן יכול לעשות?". יש את הקשרים האישיים, יש חוקרים שמגיעים לכנסים ודברים כאלה, השאלה אם אפשר לעלות את זה לרמה גבוהה יותר. כשאני מדבר על רמה גבוהה יותר אלו שינויים של שפה, שינויים של ההתייחסות אליהם. החלום שלי שיתייחסו לאנשים האלה בגאווה לא רק כשהם זוכים בפרס נובל ואז אומרים שהם ישראלים, אלא גם הרבה לפני כן כשחוקר זוטר שעובד שם ויכול לעזור המון כולל גם בקהילה הלוקאלית מקומית שנמצאת שם.

<היו"ר עינת וילף:>

אני אתאר מה שסיפרת לי. אחד הדברים המעניינים שעמיר גבעון תיאר שהוא היה חלק מהמפגש, יש את התכנית שהיא תכנית מופלאה שמשרד החינוך שם עליה הרבה מאוד כסף. תכנית להחזיר מדענים לארץ למרכזי מצוינות, זו תכנית עם תקצוב משמעותי. עמיר היה חלק ממפגש בו הציגו למדענים את התכנית וביקשו מהם לחזור לארץ, היו גם הערות לגבי אופן הפנייה שהיא לפעמים בעייתית ולא מעודדת. עלה גם הרעיון מרתק להקצות חלק מהתקציב של התכנית הזאת, חלק מינימאלי אחוז או שבריר אחוז, למשל לשימור הקשר, כדוגמה לצורך העניין, כנס מדעי שנתי של חוקרים ישראלים בחו"ל שיביאו אותם לישראל לטובת הצגת המחקרים שלהם. המחשבה הזאת שיש תקציב גדול שהוא להחזרת המדענים ושלוקחים חלק ממנו והחלק הקטן משמש לשימור הקשר ולמתן מעמד, הוקרה והכרה לדעתי זו חשיבה שכדאי שגם היא תיכנס, אני חושבת שיש בה משהו שהוא יותר מתאים לעתיד. נעמי לייט את רוצה להוסיף משהו?

<נעמי לייט:>

אני רוצה לדבר באנגלית, גרתי פה ולמדתי כאן באולפן וזו העברית שלי. תודה רבה על ההזמנה לישיבה. ההתמחות שלי היא בתחום ההסברה, דיפלומטיה ציבורית. אם תהיינה שאלות, אני אשמח לענות עליהן.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה. נמצא כאן יוגב קרסנטי, מהמכון לתכנון מדיניות עם יהודי, הוא עוסק הרבה בנושא של התפוצה הישראלית, כלומר אותם ישראלים שחיים בחו"ל, ורעיונות שונים לקשר ביניהם לבין ישראל, אני מאוד אשמח אם תציג את התפיסות.

<יוגב קרסנטי:>

אני אעביר את זה לשלום סלומון וולד, כי שלום מתעסק בנושא מדע וטכנולוגיה והוא יציג היום בשמנו את התפיסה.

<שלום סלומון וולד:>

שלום לכולם. לצערי הרב העברית שלי עוד לא מספיק טובה לדון בעניין הזה באופן מקצועי. אני עולה חדש מאז שנה ושלושה ימים. זאת אומרת שגם אני מעדיף לדבר אנגלית. המכון שלנו מכין את הדוח השנתי הבא על מצבו של העם היהודי, אנחנו מכינים אותו אחת לשנה ומגישים אותו לממשלה. בדוח הבא יהיה פרק שיעסוק בטכנולוגיה ומדע בהקשר לעם היהודי. זה רעיון שעלה אצלנו במקביל למה שעינת וילף מציעה. כשסיימנו את הפרק ראיתי בהתרגשות ובעניין רב שעינת וילף הציעה הצעה בנושא בכנסת כפי שהיא בדיוק הסבירה. חשבתי שאנחנו עובדים במקביל ומה שאנחנו עושים יוכל לסייע בעניין. הנושא הוא מעבר לעניין המדענים הישראלים השוהים בחו"ל. הנושא מנסה לגעת במספר רב של מדענים, מהנדסים, אנשי פיתוח יהודים בכל העולם שמתעניינים בישראל.

בעבר הייתי מומחה ניהול מדעי ב- OECD הארגון הרב לאומי. בזמן הקריירה הארוכה שלי פגשתי אלפי מדענים והרבה מהם יהודים. הרגשתי אצל רבים מהם גם אם הם ניתקו את כל זיקתם ליהדות כדת או לקהילה היהודית, ציונות וישראל, אבל כשזה הגיע לעניין המדע הם גילו עניין לקשר עם ישראל. הם מאוד מתעניינים בישראל בהקשר המדעי. אני הרגשתי שזו דרך ליצור זיקה חדשה בינם לבין ישראל שיכול לחזק את הכוחות המדעיים. לא צריך לשכוח שמאז 1948 ישראל זכתה בשישה פרסי נובל בתחומי מדע וכלכלה. ספרתי את מספר היהודים האמריקאים, הצרפתיים, הרוסים והבריטים שזכו בפרסי נובל באותה תקופה ומספרם עמד על 120 איש. הפוטנציאל עצום, ישראל עדיין יחסית קטנה בהשוואה.

"לקחתי טרמפ" על ההצעה שיצאה ממשרד ראש הממשלה, ליצור קשר שכבר קיים. משרד ראש הממשלה בא עם יוזמה חדשה, להפוך את ישראל למכרז גלובלי למדע וטכנולוגיה במקום דלק ותחבורה. אולי קראתם על כך. זו תכנית שהוצגה על ידי פרופסור קנדל יועץ כלכלי לראש הממשלה, תכנית שאומצה על ידי הצוות הצעיר שלו. זה יחסית מתקדם מדובר כאן על השלכות המעשיות. אני מאמין שיש יתרון בהתמקדות בנוהל המדעי לעם היהודי בנושאים ספציפיים ולא להרחיב את הנושאים – כדאי מאוד להתחיל עם משהו ספציפי.

הרעיון בעולם הוא להפחית את התלות בדלק, אתם יודעים מאיפה מגיע הדלק. הנושא אטרקטיבי להרבה מאוד אנשים מבלי שום קשר למה שהם חושבים בנוגע לקונפליקט במזרח התיכון. כל אחד, אני לא רוצה להזכיר שמות, בעולם היה מעוניין להפחית את התלות בספקים העיקריים של הדלק והגז מהסיבות הידועות  שאנחנו לא צריכים להרחיב עליהן. בנוסף יש בעיות של איכות הסביבה, אפקט החממה וכדומה וכדומה. לכן זה רעיון שיתאם מאוד להרבה אנשים – אטרקטיבי מאוד – להפוך את ישראל למרכז מדעי גלובלי טכנולוגי. כרגע זה נראה קצת מטורף, אבל לא כל כך מטורף כמו להקים את מדינת היהודים או להקים כאן חקלאות או ליצור תעשייה אווירית כמו שבזמנו כשבן גוריון אמר את זה, זה נשמע מטורף אך הוא צדק, כולם צחקו עליו בזמנו. אני מאמין שללכת בכיוון זה, זה בהתהוות תהליכית. יש להיזהר, שלא להציג את זה כפרויקט מדעי של העם היהודי, חייבים להציג את זה כמשהו ניטראלי. המונח שאני מציע שכדאי להשתמש בו מעבר של נוהל הניהול המדעי של ישראל שהוא לא רק נוהל טריטוריאלי ישראלי בלבד אלא לנוהל המבוסס על Network  וזה צריך על מבוסס על רשת טכנולוגית, בלי הקשרים האתניים והגזעיים ושיהיה פתוח גם ללא יהודים. יש רק עניין אחד קטן והוא למצוא את המימון. יש רעיונות רבים בנושא זה.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה לך. אני רוצה להדגיש את החיבור בין ישראל לבין מדע וטכנולוגיה לקשר עם הישראלים והיהודים הגרים מחוץ לישראל. לפני שנמשיך עם המוזמנים אני רוצה לבקש מראש המרכז המחקר והמידע של הכנסת, דוקטור שירלי אברהמי. בשנת 2006 המרכז ביצע מחקר בנושא שהוגדר כתופעת "בריחת המוחות" וגיוס המוחות בעולם ובישראל. זה לא מחקר שנעשה לדיון היום. אני גם חייבת לספר, בזמנו כשהתחלתי להתמודד ולעסוק בשאלה הזאת של איך ראוי לקיים את היחס של בין ישראל לישראלים וליהודים שחיים בחו"ל נתקלתי במודל ההודי, בו ההודים אמרו שהם כמדיניות הודו מפסיקה להשתמש במונח "בריחת מוחות" והם יעברו לביטוי  "חניית מוחות"  – הם אמרו שהם כמדיניות יתחילו לחשוב על ההודים שחיים מחוץ להודו כמי שחונים שם לתקופה מסוימת וזה לא אובדן. יש כל מיני רעיונות ומחשבות שונות. הרעיון הבסיסי שעל אדם מוכשר שעוזב את מדינתו לא צריך לחשוב עליו אך ורק במונחים של אובדן, של בריחה או כמי שירד, אלא כאדם שאם בונים את הקשר נכון הוא ממשיך להיות משאב עבור מדינת המוצא שלו. אני חושבת שזה רעיון מרכזי שחשוב לנו לאמץ. את זה אני אבקש ממך דוקטור שירלי אברמי להדגיש, פחות את הדברים שהם חד כיווניים, איך מונעים את היציאה, או איך דואגים שהם יחזירו, אלא דווקא את הדברים שנמצאים בספקטרום של איך מקיימים קשר שעדיין מאפשר גם למדענים וישראלים בעלי יכולת שנמצאים בחו"ל ולמדינת ישראל להרוויח אחד מהקשר עם השני מבלי שעדיין יתבקשו לקבל הכרעות לגבי חייהם לכאן ולכאן.

<שירלי אברמי:>

צהריים טובים. תודה רבה ליושבת ראש וועדת המשנה הדוקטור חברת הכנסת עינת וילף. שמי שירלי אברהמי, אני מנהלת את מרכז מחקר והמידע של הכנסת. כמו שאמרה יושבת ראש הוועדה, אני אציג מחקר שנעשה במרכז המחקר והמידע בשנת 2006, הוא נכון ליום כתיבתו ככל מסמך שנכתב אצלנו, ולכן דברים שנעשו מאז – ונעשו הרבה דברים, אני לא אתייחס עליהם למעט מה שאני יודעת ככל אזרח קורא עיתונים, נעשו דברים.

המסמך הזה ככל המסמכים שלנו נמצא באתר הכנסת, אפשר לקרוא אותו, להוריד אותו. שמו "תופעת בריחת המוחות וגיוס המוחות בעולם ובישראל". לפני שאתייחס בקצרה, אני מתנצלת כי בשעה 15:00 אני צריכה להיות בפגישה. אני אתייחס לכלי המדיניות שאנחנו מצאנו במסמך. אני רוצה להציג כמה נתונים מתוך המסמך שלנו לגבי תופעת "בריחת מוחות". צריך לזכור שכל הנושא של "בריחת מוחות" או כמו שאת אומרת "חניית מוחות" או לא משנה באיזו טרמינולוגיה נשתמש, הוא חלק מהסוגיה הרבה יותר רחבה של הגירת עבודה, האם זה טוב או האם זה רע? כאשר מדברים על הגירת עבודה מדברים בדרך כלל על החלק היותר נמוך של הגירת עבודה, על החלק של העובדים הזרים, החלק הנמוך מבחינת רמת השכלה. בחלק של עובדים הזרים בדרך כלל החלקים שאותה מדינה לא רוצה לעודד  את כניסתם אליה, לפחות לא מדינת ישראל שיש לה מדיניות מוצהרת בעניין הזה. אנחנו מדברים על צד אחד של אותו דבר, של הגלובליזציה שיש לה שווקים פתוחים. היום אנשים באופן הרבה יותר פשוט יכולים לעבור ממדינה למדינה, אנחנו כבר לא "בנפולת של נמושות", אנחנו בעולם אחר לגמרי מבחינת עולם המושגים ואיך שמתייחסים לנושא זה.

כמה נתונים מעניינים, אני מדגישה, זה היה בשנת 2006. מצאנו ששיעור הסטודנטים הישראלים הרשומים במוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל הוא מהגבוהים בעולם. שיעור השהייה של סטודנטים בחו"ל עומד על חמש שנים אחרי סיום הדוקטורט, בארה"ב הוא עמד על למעלה מ- 50%. זאת אומרת שלמעלה מ- 50% מהסטודנטים שגמרו דוקטורט בארה"ב חמש שנים אחרי הדוקטורט עדיין היו שם. לזה מתחבר צד אחר של העניין הזה והוא החינוך למדעים שהוא חלק מאותה סוגיה, גם חלק מהסוגיה עליה רוצים לדבר לכן צריך לדבר על חינוך למדעים. מצאנו אז בנושא זה שהישגי התלמידים במדעים במדינת ישראל היו המקום 27 מתוך 28 מדינות ה- OECD ושגיל החוקרים בתחום המדעים המדויקים בממוצע היה למעלה מ- 51%, כמו כן גילתה וועדת רחובות לטכנולוגיה שנערכה בשנת 2005, שבשנת 2025 יהיה צורך ב- 17 אלף מדעים ובשנה מסיימים תשעת אלפים, זאת אומרת עוד שמונת אלפים שצריך לגייס.

את כלי המדיניות שמצאנו שמשתמשים בהם בעצם אפשר לחלק בגדול לשלושה סוגים. סוג אחד הוא כלי מדיניות מגבילים, כלומר כלי מדינות מגבילים הם או שמקשים על היציאה של המוח הבורח או שאומרים בבקשה אתה במדינה אחרת תשלם מיסים למדינת המוצא שלך וכל מיני שיטות מיסוי כדי לנסות להקשות על האנשים להגר. כלי שני, זה מה שדיברת והוא כל הנושא כלים מפצים, כלומר כל הנושא של שיתוף פעולה בין מדינות, כאשר אם יש בריחת מוחות ואזרחים של מדינה אחת נמצאים במדינה אחרת איך מרווחים מזה, איך הופכים את זה ל- WINWIN SITUATION ובאמת איך לעשות שיתופי פעולה. הכלי השלישי שהוא לענייננו הכי מעניין הם הכלים המשקמים – עידוד החזרה. עידוד חזרה למולדת שאינו קיים רק בישראל. בנושא הזה יש בעצם גיוס מוחות שאפשר לחלק אותו לפסיבי ואקטיבי. צריך לזכור כשאנחנו דיברנו אז בשנת 2005 זה היה עוד בצילן של השפעות קליטת גל העלייה הגדול מברית המועצות.

לצורך זה, אפשר לומר שנעשה גיוס פסיבי, גם צריך לזכור שמדינת ישראל לא ממשש השכילה להשתמש בכל עשרות אלפי שנות ההשכלה שהיא קיבלה בחינם. מצאנו שיעורים, זה גם נמצא במסמך, שיעורים די גדולים של חוקרים ששובצו בתחום השכלתם או בתחומים קרובים לתחום השכלתם. הדבר השני, לדעתי זה קרה באופן משמעותי אחרי שנת 2005 ובעיקר הצהיר על זה המל"ג (המועצה להשכלה גבוהה) השנה על הנושא של הגיוס אקטיבי של מוחות שבורחים מהמדינה וכל הנושא של עידוד באמצעות בונוס ואמצעים אחרים לחוקרים שנמצאים בחו"ל ובמיוחד של חוקרים מצטיינים לחזור. אין בררה זה צריך להיות באמצעות הטבות, זה צריך להיות באמצעות תנאים טובים ולא רק ציונות שכמובן גם היא חשובה בעניין, אבל בהחלט גם הצבת תנאים טובים, הצבת מעבדות מחקר, תנאים למחקר שיהוו סיבה לחוקרים שנמצאים בחו"ל וכבר השתלבו שם – כמו שראינו 50% נשארים חמש שנים אחרי הדוקטורט ושתהייה להם סיבה אכן לחזור.

<היו"ר עינת וילף:>

תוכלי להרחיב דווקא על הכלים באמצע, על הכלים של שיתוף הפעולה?

<שירלי אברמי:>

הכלים של שיתוף הפעולה הם בעיקר הרעיון שהמדינות תחתומנה ביניהן על הסכמים איך שתי המדינות יוצאות נשכרות מתוצרי המחקר. זאת אומרת, כל הנושא של השאלה באיזה מדינה תשלם על הסכמים בילטראליים בין מדינות, כמה תשלם כל מדינה. הזכירו את השיעורים שתשלם כל מדינה, מי יוצא נשכר מהתוצרים, מי יכול להשתמש בתוצרים כאשר כל מדינה משקיעה ובסופו של דבר גם כל מדינה תצא נשכרת מכך.

<היו"ר עינת וילף:>

הכלים שראיתם הם רק ברמת מדינות, אין כלים קהילתיים או כלים אחרים של אוניברסיטאות שמייצרות מעגל חוקרים הקשורים לאוניברסיטה?

<שירלי אברמי:>

אני באמת צריכה להגיד בעוונותיי שלא ממש הספקתי את הכל לפני המסמך. ככל שאני זוכרת וגם מה שקראתי כשהתכוננתי לא מצאנו דברים כאלה, מצאנו דברים ברמות של הסכמים בילטראליים, אבל בטוח ובהחלט אפשר לחשוב על עידוד כלים של הסכמים בין אוניברסיטאיים ובין קהילות. היום בוודאי אפשר ליצור פורום באינטרנט ליצירת קשרי מדע – הדברים האלה מאוד מאוד קלים ואני מניחה שטכנית אפשר לייצר שיתופי פעולה כאלה ולעשות אותם בלי צורך להגיע לרמת המדינות.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה. אני אבקש את רשות הנציגים הרשמיים, מכון רעות. בבקשה. יש לנו את נטלי אופיר פלינט ואליסה ליקמן ששתיהן עוסקות במכון רעות מכון מחקר בנושא של מדינות של ישראל, אל מול ישראלים בחו"ל. נשמח אם תצגנה בקצרה כמה מהרעיונות שלכם וכלי מדיניות וגם כלים תפיסתיים בנושא זה.

<נטלי אופיר פלינט:>

בשמחה, חשוב לציין שהעבודה שלנו למעשה עדיין לא הושלמה. נשמח להציג את הכיוונים המחקריים שכרגע עומדים בפנינו. הדיון הזה התמקד ספציפית ברעיון של המדענים, אנחנו קצת מרחיבים את היריעה מבחינת ההתייחסות של הישראלים החיים מחוץ לישראל. אחד מהדברים שאנחנו גילנו זה שבתוך הפרדיגמה המשתנה, הפרדיגמה הישנה ביחסים בין ישראל והעולם היהודי לא התייחסו בכלל לקבוצה זו, הם היו כפי שנאמר "נפלות של נמושות". הפרדיגמה הזאת הולכת ומשתנה ואנחנו רואים יותר ויותר גופים שמתחילים לפנות ולהתייחס לישראלים שחיים מחוץ לישראל.

היום רוב המיקוד שאנחנו מוצאים הוא היחס של הישראלי שחי מחוץ לישראל למדינת ישראל. בעבודה שלנו אנחנו קצת מרחיבים את העניין הזה ומבינים שלישראלי שחי מחוץ לישראל יש תפקיד מנהיגותי לשחק לא רק כלפי ישראל אלא כלפי העם היהודי בכללותו תחת הרעיון של המיעוט. התפקיד המנהיגותי הוא משהו שלעיתים אותו אדם לא בהכרח תופס את עצמו ככזה, מדינת ישראל לא בהכרח תופסת אותו ככזה והקהילה היהודית המקומית לא בהכרח תופסת אותו ככזה. מעצם העובדה שהוא חי בשתי עולמות יש לו כל מיני מאפיינים שהם מאוד ייחודיים שיכולים להיות ממונפים לטובת מדינת ישראל והעם היהודי בכללותו.

קצת על הזהות של אנשים שנמצאים מחוץ לישראל. כפי שאנחנו יודעים יש כמובן את הישראלי שנמצא, כרגע מדובר בעיקר בצפון אמריקה מבחינת המחקר שלנו, יש את הישראלי שאנחנו קוראים לו 'הישראלי הטיפוסי' שמגיע ברוב המקרים, בהתחלה הוא מאוד סגור בתוך הקהילה הישראלית שלו ומנסה לשמר את המאפיינים הישראלים שלו. מטבע הדברים ככל שהוא נמצא יותר בחו"ל וגם דור שני ודור שלישי, לרוב וכמובן אני מקצינה, יש שתי אופציות של דברים שקורים. האופציה הראשונה ששולחים את הילד להתמזג בתוך הקהילה היהודית המקומית, בית ספר יהודי או לכל מיני מסגרות שקיימות. כשמדברים על הדור השני או השלישי הם נהיים יהודים אמריקאים לכל דבר, כלומר כמעט ואין הבדל בזהות של הילד בדור השני או השלישי מהיהודי האמריקאי שנמצא שם. אופציה אחרת שלעתים מתחרשת, אנחנו קוראים לה 'סכנת הדילוג', כלומר ישראלים שבגלל שהמטען היהודי, המטען שאיתו הם הגיעו מישראל לא מספיק חזק כדי לשמר את הפן היהודי שלהם, בהרבה פעמים פשוט נהפכים אזרחים של העולם. בקטבים אלו שתי אופציות שקיימות.

אחד הדברים שאנחנו ראינו, זה שיש גם חלל שנמצא באמצע. תופעה שבשנים האחרונות אנחנו רואים שהיא מתפתחת יותר ויותר והיא היוצרות של זהות של טיפוס חדש, טיפוס שהוא איזו סינתזה בין הזהויות השונות. כלומר, יש לו מרכיב ישראלי מאוד חזק, יש מרכיב אמריקאי, לצורך העניין, מאוד חזק וכמובן מרכיב יהודי. לסינתזה הזאת, לטיפוס המיוחד הזה היום כמעט ואין מסגרות בארץ או בחו"ל שיודעות להתמודד או לתת שירותים לאותו סוג של אדם. כמובן שיש את הארגונים המאוד ישראלים ששומרים: הצופים הישראלים או ארגונים אחרים שמצליחים לשמר את העניין של הזהות היהודית. כמובן שיש את המסגרות היהודיות, אבל כמעט ואין מסגרות שיודעות לתת שירות לטיפוס ההיברידי הזה. כאן אנחנו מרגישים שיש פוטנציאל מאוד גדול, כי לאנשים האלה יש תפקיד מאוד חזק והם יכולים לשחק כלפי מדינת ישראל. הם יכולים מאוד לתרום לקהילה היהודית המקומית במקום שהם נמצאים וכמובן הם יכולים לחזק את עצמם ואת הזהות שלהם.

כרגע מבחינת העבודה שלנו במכון אנחנו מנסים לבחון את המאפיינים של אותה קבוצה ולעבוד עם ה- ILC  בלוס אנג'לס ועם ארגונים כמו "דור חדש" עם פדרציות וארגונים אחרים כדי לנסות לראות איך אפשר לתמוך בישראלים שחיים בחו"ל במונחים שמדברים אליהם. כלומר לא בכלים – – –

<היו"ר עינת וילף:>

יש בינתיים מחשבות, כיווני המלצות ראשוניים שאת יכולה לחלוק איתנו?

<נטלי אופיר פלינט:>

אחד מהדברים שאנחנו מבינים, זה שיש כאן שלושה שחקנים, בכלליות, שלושה שחקנים גדולים שצריך לקחת בחשבון. יש את הצד הישראלי – ממשלת ישראל דברים שהממשלה יכולה לעשות, יש את הצד של המוסדות היהודיים המקומיים ויש את המוסדות שכרגע מתחילים לצוץ שהם כבר זיהו ונותנים שירותים לקבוצה הזאת. מבחינת ממשלת ישראל, שוב מאוד ראשוני, אחד מהבעיות שאנחנו יודעים שצפות הרבה, פשוט שמענו משיחות, זה כל העניין של הגיוס לצה"ל, כל מיני חוקים לגיוס לצה"ל מאוד מרתיעים ישראלים שנמצאים שם מבחינת היכולת שלהם והתזוזה שלהם בין ישראל וצפון אמריקה למשל. אפשר לבחון את אותו כדי להקל עליהם. זה במכלול של ממשלת ישראל.

הקהילה היהודית המקומית, פדרציות למשל, עד כמה הפדרציה עד היום, אם צריך לתאר איזה רצף היסטורי, במשך הרבה מאוד שנים הפדרציות לא ראו את הקבוצה הזאת, כלומר הם לא היו קיימים. גם היום כשאנחנו רואים שיש יותר ויותר פדרציות שמתחילות לפנות לישראלים שחיים בחו"ל, הרבה פעמים הם פונים אליהם במונחים של הפדרציה – של הקהילה היהודית המקומית, דרך בתי כנסת דרך כל מיני דברים שבמקרים רבים מרתיעים מאוד את הישראלים. יש כאן תפקיד של הקהילה היהודית מקומית מבחינת היכולת שלהן לפנות ולתמוך בקבוצה הזאת בכלים שמדברים לקבוצה מבלי להפוך אותם. לדעתנו התפקיד המשמעותי הוא של הארגונים שהיום קיימים ואם לא שיקומו כדי לייצג את הישראלים עצמם, ארגונים כמו ILC  או "דור חדש" או ארגונים מהסוג הזה. להם קודם כל יש תפקיד ברמה הבסיסית של בניית קהילה, לפני שמדברים על הקשר צריך לחזק את הקהילה כקהילה. יש להם תפקיד של בניית קהילה ואחרי זה של חיבור בין המוקדים השונים ואז כמובן הקשר לישראל, לקהילה המקומית ודברים מסוג זה.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה. בהקשר הזה מה שמעניין זה שלושת ההזדמנויות הכי גדולות לצמיחה בקרב הקהילות היהודיות בחו"ל והם: הישראלים בחו"ל, יוצאי ברית המועצות לשעבר בחו"ל ואלה שנשואים ללא יהודים בחו"ל. אלו שלוש הקהילות שהקהילה היהודית הכי לא יודעת לעשות איתן, אבל רק שם יש להם את ההזדמנות בכלל לצמוח ולהתחזק.

אני אשמח עכשיו לעבור למשרדי הממשלה. נתחיל עם משרד החינוך ואחריו המועצה להשכלה גבוהה, בבקשה.

<קריאה:>

סליחה,I core זה המועצה להשכלה גבוהה.

<היו"ר עינת וילף:>

נתחיל עם המל"ג, תתארו קצת את הפרויקט, אבל במיוחד תתייחסו לרעיונות שנוגעים בשיתוף פעולה שלא מיד בהחזרתם של מדענים לארץ.

<ליאת מעוז:>

תכנית מרכזי המצוינות –  I core, היא תכנית שזכתה להד ציבורי מאוד רחב, אבל היא חלק ממשהו יותר רחב. הזכרתם את זה כחלק מהדוח שדיברת עליו. כעשור ואולי יותר הייתה בעיה מאוד חמורה בהשכלה גבוהה במחסור של תקציבים. זה בעיקר נבע בריבוי המכללות והגידול בתקציב לא עמד בקצב גידול במספר הסטודנטים והמוסדות. כפי שתיארתם חלה תופעה מבחינת חברי סגל של קיטון מספר חברי סגל, של חוסר בגיוס חברי סגל חדשים, הגיל הממוצע של חברי הסגל הלך ועלה, הרבה עזבו לחו"ל לא מצאו משרות ונשארו בחו"ל. תופעת "בריחת המוחות" הלכה והתעצמה. היום אם נסתכל על כל חברי הסגל הבכיר הישראלים כ- 25% מהם נמצאים בארצות הברית. זה השיעור הכי גבוה בעולם המערבי, קנדה נמצאת אחרי עם 13% ומדינות אירופה בסביבות 3%-4%.

התופעה הזאת הייתה בעוצמה מאוד חזקה בישראל ולאור זה לפני כשנתיים גובשה התכנית הרפורמה הרב שנתית – תכנית החומש של המל"ג. התכנית דיברה על רפורמה כללית בכל המערכת, על תוספת מאוד גדולה של תקציבים. אחד היעדים החשובים לעניינו היה גיוס של מספר מאוד גדול של אנשי סגל כדי להתחיל להשלים את הפערים שנוצרו בשנים הקודמות. מדובר על גיוס של כ- 2,000 אנשי סגל חדשים במהלך שש שנות התכנית. חלקם יחליפו אנשי סגל שיפרשו בשנים הקרובות וחלקם יתווספו לתקנים חדשים. גיוס של מספר כל כך גדול של אנשי סגל, אנחנו מקווים שיהיו מקרב ישראלים שנמצאים בחו"ל וירצו לחזור. יש לנו שם פול ענק של אנשים מאוד מוכשרים, חלק גדול מהם רוצים לחזור ועכשיו אנחנו מקווים שהדבר הזה יתאפשר.

תכנית מרכזי מצוינות היא תכנית מאוד ספציפית כחלק מהתכנית הרב שנתית. תכנית שמדברת יותר על הדובדבן שבקצפת. מדובר על מספרים יחסית קטנים של חוקרים חדשים שיצאו ממכרזי המצוינות – המצוינים שביניהם בתחומים מאוד ספציפיים. חשוב לי להדגיש שבמרכזי המצוינות הקונספט הוא לא לבוא ולהגיד לחוקרים מחו"ל "אתם לא בסדר בואו תחזרו", ממש לא. אני מאוד מעריכה גם את החוקרים הישראלים שנמצאים בחו"ל. המטרה היא אחרת, לתפיסתי, היא ליצור במדינת ישראל מוקדי מחקר ברמה כל כך טובה עם תנאים טובים, עם תשתיות כל כך טובות שיהיו אטרקטיביים לחוקרים הישראלים הטובים ביותר בין אם הם בארץ בין אם הם בחו"ל. בעצם ליצור מוקדי משיכה אמיתיים שבאופן טבעי אלה שירצו לחזור יוכלו לעשות את זה מבלי להתפשר על תנאי המחקר שלהם וכן הלאה.

אגב, ארבעת מרכזי המצוינות הראשונים התחילו לפעול כבר לפני חודשיים. היום אנחנו חונכים בטקס רשמי בנוכחות ראש הממשלה את התכנית. אנחנו מצפים שעוד כעשרה לפחות יקומו בשנת תשע"ג, באוקטובר הקרוב.

עד כאן לגבי חזרה של חוקרים לארץ. לגבי שיתוף פעולה עם אותם חוקרים שכרגע לא בארץ ובכלל לא ברור אם יש להם עניין בעתיד הקרוב לחזור, זה משהו שמאוד חשוב לנו. כחלק מפעולות מרכזי המצוינות יש תקציב ייעודי שנועד לשיתופי פעולה בין חוקרים באותם מרכזים בארץ לחוקרים בחו"ל, לכנסים שיערכו באותם תחומים.

<היו"ר עינת וילף:>

אבל לא ספציפית חוקרים ישראלים בחו"ל.

<ליאת מעוז:>

לא תקציב ספציפי, אבל מן הסתם באופן טבעי הרבה מאוד חוקרים ישראלים שיחזרו לחו"ל עדיין יהיו בקשר עם העמיתים שלהם הישראלים בחו"ל. הישראלים שנמצאים בחו"ל הרבה פעמים באים לבקר כאן כל שנה. יש קשרים שנוצרו באופן טבעי ומאחר ויש אנשים ישראלים מאוד טובים בחו"ל. הקשרים האלה הם הדדיים, כלומר יש רצון הדדי לשני הצדדים להמשיך לקיים ולפתח אותם.

<היו"ר עינת וילף:>

אבל כרגע אין תקציב או תכניות ייעודיות שמטרתן לשמר קשר רציף עם חוקרים ישראלים בחו"ל.

<ליאת מעוז:>

מסגרת מרכזי המצוינות זה לא מיועד רק לישראלים בחו"ל, זה בכלל לשיתופי פעולה בין-לאומיים שבמסגרתם יכול להיות גם עם ישראלים.

<היו"ר עינת וילף:>

במסגרת אחרת, יש תכנית או תקציב לנושא הזה?

<ליאת מעוז:>

כן. יש עוד שתי תכניות, האחת היא מרכז הקשר המופעל עלי ידי האקדמיה הישראלית למדעים. מדובר על מאגר מידע שבו רשומים בצורה וולונטרית מעל 2,000 אקדמאיים ישראלים שנמצאים היום בחו"ל.

<היו"ר עינת וילף:>

ההערכה היא שכמה יש באמת?

<ליאת מעוז:>

קשה לי מאוד להעריך, אבל מניחה שבטח לפחות פי שתיים-שלוש מזה.

<היו"ר עינת וילף:>

למישהו יש הערכות אחרות.

<עמרי אינגבר:>

בין עשרת אלפים לחמישה עשר אלף, של מדענים בחו"ל.

<ליאת מעוז:>

זה מאוד תלוי בהגדרה. אני חושבת שהמספרים שעמרי אינגבר הזכיר מתייחסים לאנשים בעלי תואר אקדמי ואנחנו מסתכלים רק על אנשים עם תואר דוקטורט ומעלה כך שהמספרים טיפה יותר קטנים. בכל אופן, אין לנו מספרים מדויקים.

במרכז הקשר של האקדמיה רשומים רק בעלי דוקטורט ומעלה ויש כ- 2,000 שרשומים היום, רובם בארה"ב.

הם רשומים שם, לאו דווקא עם כוונה מסוימת לחזור בארץ, המרכז מעדכן אותם על מה שנעשה בארץ, אם יש כנסים מזמין אותם. לא מזמן היה כנס שנערך בארץ לחוקרים שבדיוק באו בחופשת הכריסטמס לביקור וסיפרו להם מה קורה פה וליצור קשר ישיר. יש גם הרבה ישראלים בחו"ל שרוצים לבוא לסמסטר או לשנה ולחזור. המרכז עוזר להם להתחבר עם המוסדות בארץ ועם החוקרים בארץ.

אנחנו הולכים כעת להשיק אותה יחד עם משרד הקליטה, משרד האוצר ומשרד התמ"ת (תעשייה, המסחר והתעסוקה) להקים מרכז קשר נוסף קצת אחר המיועד בכלל לישראלים בחו"ל שרוצים להיקלט לא רק באקדמיה אלא גם בתעשייה בארץ. אפשרנו להם גם ליצור מאגר שמן הסתם יהיה יותר גדול, ליצור מרכז שייתן להם מענים על כל השאלות שמטרידות אותם הקשורות לחזרה לארץ או לחיים בארץ, לנושאי ביטוח לאומי, גני ילדים, עבודת בני זוג וכן הלאה. לקשר אותם עם מעסיקים פוטנציאלים בארץ בין אם באקדמיה ובין אם בתעשייה. אני מניחה שעמרי אינגברג יפרט עוד ולכן אני אעצור כאן.

אנחנו בכל מקרה מאוד רוצים לטפח את הקשרים האקדמאיים בין ישראלים בארץ לבין ישראלים בחו"ל. הזכרתם גם את נושא הקרנות הדו-לאומיות למחקר, זה גם משהו שאנחנו הגדלנו באופן משמעותי את התקציבים. לאחרונה עם מדינות שונות.

בוודאי כולכם שמעתם על כך שהטכניון זכה לא מזמן בהקמת שלוחה בניו-יורק יחד עם אוניברסיטת קורנט. זה עוד משהו שאנחנו מקווים שיהיו נוספים. מבחינתנו זה משהו מאוד משמעותי בנוגע לחיזוק הקשרים האקדמיים, המוביליות, הגמישות של ישראלים פה ושם והיכולת להתקרב ולעבוד ביחד.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה. משרד החינוך, יש לכם התייחסויות או דברים להוסיף בהקשר זה?

<ציפי ויינברג:>

אני מנהלת את אגף הערכת תארים אקדמיים מחו"ל. האגף שלנו מעריך תארים אקדמיים לצרכי שכר בלבד, כלומר לצורך השתלבות במגזר הציבורי והשתלבות במכרזים וכמובן קבלת שכר במגזר הציבורי בהתאם לתואר האקדמי. לפי הסכמים קיבוציים צריך להשוות בין התואר האקדמי מחו"ל לתואר ישראלי לצרכי שכר. אנחנו עוסקים גם בהערכת תארים ומצד שני אנחנו נותנים מידע לישראלים בחו"ל אם הם מעוניינים הם פונים אלינו על מנת לבדוק אם מוסדות בחו"ל בהם הם מעוניינים אכן מוכרים. זאת אומרת שיש לנו איזו אינדיקציה ויכולה להיות גם אינדיקציה לגבי מספר המתעניינים בלימודים בחו"ל.

אני יכולה להגיד לגבי כאלה שסיימו דוקטורט כי אני מבינה שמדובר כאן בעיקר על אנשי מחקר. באופן עקרוני לפי הכללים שלנו אדם שהתחיל את הדוקטורט שלו ולא משנה באיזה מקום בעולם ובאיזו אוניברסיטה, אדם שהתחיל את הדוקטורט שלו אחרי מאי 2005 צריך לעבור לצורך השקילות וועדת מומחים אצלנו כדי לבדוק את שקילות התואר שלו מחו"ל לשקילות תואר דוקטורט ישראלי. לפי יוזמה של בני בגין בזמנו שהגיע אלינו ואמר לנו "תשמעו ישנם מכוני מחקר ישראליים ממשלתיים, כמו למשל המכון הגיאולוגי או מכון וולקני שרוצים לקלוט אנשים מחו"ל שהם בעלי דוקטורט מחו"ל, אנשי מחקר, והם צריכים את אישורכם כי אנחנו מכון ממשלתי, אבל אנחנו לא רוצים שהם יעברו פעמיים וועדות כי הם עוברים וועדות גם אצלנו וגם אצלכם".

ישבנו עם נציבות שירות המדינה ובאישורה של וועדת ההיגוי שמלווה את העבודה שלנו, יצרנו מנגנון מיוחד לחבר'ה כאלה, שיעברו את הוועדה אך ורק בתוך אותו מכון מחקר ממשלתי, וועדה ככל הוועדות שהם עוברים שם, סמינריון והם מראים את עבודת המחקר שלהם. מבחינתנו זה שווה לאותו רעיון שאנחנו עושים להם ובזה מסתפקים. זאת אומרת שברגע שהם עוברים את הראיון שם והוועדות שם מחליטות שהם בסדר, הם כשירים והם רוצים לקבל אותם – מאיתנו הם יקבלו אישור שקילות והם לא יצטרכו לעבור אצלנו וועדה נוספת. זה דבר שאני יכולה לומר שאנחנו מנסים איך שהוא להקל במישור הזה.

<היו"ר עינת וילף:>

יכול להיות שאולי ננהל דיון נפרד בכל הנושא הזה כי אני מקבלת מכל מיני כיוונים את הדברים. גם לי היה קצת מגע עם האגף הזה ולפעמים זה קצת ביזארי, כלומר אתם מביא תארים שאמורים להיות מקובלים ואתם בודקים ובודקים כאילו. יכול להיות שננהל דיון נפרד בנושא הזה כי דווקא כשהמטרה היא בסופו של דבר לייצר קשר שהוא הרבה יותר זורם וחופשי בין ישראלים לבין יהודים בחו"ל לבין מדינת ישראל, אז פה ושם אני שומעת על תחושות לא נוחות סביב הנושא של הכרה בתארים. יכול להיות שנקדיש דיון לנושא זה.

בבקשה המשרד לעלייה וקליטה. שוב למרות שאתם עוסקים בעלייה ובקליטה אני דווקא אשמח לשמעו עם הדברים שהם לא לגמרי בקליטת העלייה.

<עמרי אינגבר:>

המשרד לקליטת העלייה, אנחנו עוסקים גם בעידוד עלייה ובעידוד החזרה. אנחנו לא יכולים להתערב בענייניה של מדינה אחרת, ההקשר הוא גם בנוגע להסכמים דו-לאומיים, זה לא אנחנו אלא משרד המדע או המל"ג שחותמים על הסכמים דו-לאומיים, על קרנות דו-לאומיות הם לא יכולים להכתיב קריטריון שהזכאים לקבל משיתופי הפעולה האלה הם יהיו יהודים – זה בלתי אפשרי. אנחנו יכולים להפנות אל אזרחי מדינת ישראל השוהים בחו"ל ובזה אכן עוסק המשרד לקליטת העלייה בצורה די רצינית והרבה שנים.

יש לנו בתים ישראלים בחו"ל, רובם בארה"ב, לדעתי יש שלושה עשר בתים ישראלים, אלו בתים וירטואליים. יושב מישהו בחצי משרה בקונסוליה בלוס אנג'לס או בסן פרנסיסקו אם זה בחוף המערבי, יש גם בניו יורק ובבוסטון ובעיקר באותם מקומות שיש ריכוזים של ישראלים. מנסים לשמור קשר עם הישראלים שמתגוררים באותו מרחב. מה המשמעות לשמור קשר? – ראשית יש אתר אינטרנט ויש רשימות של ישראלים שמעוניינים לשמור קשר, מפיצים ניוזלטרס לאותן תפוצות. באתר יש עדכונים על משרות ועל הנעשה בישראל וכן הלאה, וכן מארגנים גם אירועים חברתיים כמו מסיבת חנוכה, מסיבת יום העצמאות, ראש השנה, זמר מגיע או סופר וכן הלאה. אכן יש פעילויות של הבית הישראלי.

מסוף שנת 2006, התחלנו באגף שלי האגף לקליטה במדע, לרכז מידע בנושא של השבת המוחות. מבחינת המינוח לגבי ישראלים שמתגוררים בחו"ל, המינוח שלנו כבר שנים הוא לא 'יורדים' אלא 'ישראלים השוהים בחו"ל'. זה מופיע כך בכל המכתבים הרשמיים שלנו, זה מופיע כך באתר המשרד ומופיע בכל ההצהרות שלנו.

אנחנו פונים לישראלים השוהים בחו"ל, במטרה לעודד אותם לחזור לישראל, לא במטרה להישאר שם. אני לא רואה את משרד קליטת העלייה עוסק בחיזוק האוכלוסייה שנמצאת שם למרות שאנחנו עושים פעילות ענפה – – –

<היו"ר עינת וילף:>

הטענה שלי שאנחנו צריכים לעבור ממצב של אחד או אפס שאומר או שהם עולים או שהם נשארים, למצב של ספקטרום.

<עמרי אינגבר:>

לכן אנחנו בהחלט עושים פעילות חשיפה הן על ישראל אצל הישראלים השוהים בחו"ל והן של היהודים השוהים בחו"ל. כשאר פעילות החשיפה הזאת אינה מוגדרת בכך שמי ששותף בה מתחייב לחזור בתוך שנה לישראל או בתוך פרק זמן מסוים. אין אמירה כזאת, אין דרישה כזאת. יש לנו מטרות שהגדרנו לעצמנו, אבל הן לא מתנות את הפעילות. הפעילות המשותפת היא מעבר לאתר ולכך שאנחנו עונים באינטרנט אנחנו מפעילים עמותה שמרכזה בבוסטון, אנחנו קשורים איתה בהסכם. היום חברים בעמותה הזאת 1,000 מדענים ישראלים מתחומי החיים והרפואה ואולי קצת מתמטיקאים, פיסיקאים שעובדים באוניברסיטאות. הם יותר חזקים בבוסטון, ניו יורק ובחוף המזרחי ופחות בחוף מערבי למרות שיש גם שם רכז, בלוס אנג'לס פחות. הם לא מתעסקים עם אוכלוסיית ההייטק. אוכלוסיית הייטק בניגוד לאוכלוסיית מדעי החיים איתה אין בעיה של שוק העבודה הישראלי מבחינה זו שהוא אטרקטיבי והוא לא יכול למשוך אנשים חזרה ללא מעורבות הממשלה, זו עמדתי לפחות כבעל ניסיון בנושא.

אנשים ששוהים בפאלו אלטו או בלוס אנג'לס והם מתחום ההייטק, לא רוצים לבוא כי לא רוצים לבוא בניגוד לאנשי המדעים ש-90% מהם רוצים להגיע לישראל ואין להם לאן להגיע לישראל. כשאתה נדרש במה לשים אתה תשים על זה. למה הם לא יכולים. – כאן צריך לחזור קצת לפרופורציות של מה שנקרא "בריחת המוחות". תנועת המוחות, מעבר מוחות זה חלק מהגלובליזציה, חלק מהעצמת המדע בכלל והוא דבר חיובי לכאורה. תנועת המוחות היא חיובית, זה שאדם למד כאן, הולך למקום אחר, מרחיב את השכלתו רואה דיסציפלינות אחרות, רואה מדע אחר ומעשיר את עצמו ואם הוא חוזר או לא? זה דבר עולמי והשאלה היא הפרופורציה, כמה יוצאים וכמה חוזרים?

<אברהם מיכאלי:>

25% מארה"ב.

<עמרי אינגבר:>

מחקר שאותו מצטטים כולם, מדבר על כך פרופסור בן דוד מאוניברסיטת תל אביב, הוא מדד ובדק את 40 האוניברסיטאות הראשונות בארה"ב. אין אף אוניברסיטה ישראלית שנכללת ב-40 העולמיות, אנחנו מגרדים איפה שהוא את המקום ה- 100 בעולם. ב-40 הראשונות בארה"ב אני מניח שהאחרונה שבהן היא ב- 45 או 46 ברשימה העולמית. מספר חברי הסגל הישראלים שווה ל- 27% מחברי הסגל הישראלים בישראל. זה העניין. המקום השני קנדה עם 16% או משהו כזה. המרחק בין קנדה לארה"ב, טורונטו, ניו יורק זה כלום. אנחנו לא בליגה של אף אחד, אנחנו ליגה בפני עצמנו. כלומר המצב הוא כזה חמור שאי אפשר להשוות אותנו להודו או לתכניות אחרות של מדינות אחרות. אנחנו במצב כזה חמור שאין אח ורע, אי אפשר לכנות את זה אלא "בריחת מוחות".

למה זה קורה? גם אם ישראל מייצרת בשנה 1,500 PHD בשבע אוניברסיטאות כל שנה בסוף שנת הלימודים עם המגבעות השחורות והחליפות עומדים 1,500 איש ומקבלים תואר שלישי במדינת ישראל. מה הם הצרכים של מדינת ישראל באקדמיה?- יש בסך הכל 4,300 חברי סגל בשבע אוניברסיטאות. זה אומר שאם אורך חיים של חבר סגל הוא 35 שנה, זה אומר שבהתפלגות ממוצעת על פני השנים הצרכים של מדינת ישראל הם 123 איש. אתה מייצר 1,500 בשנה לאן הם ילכו? מדובר על סגל בכיר. נכון שהיה עשור אבוד ויש הזדקנות של הסגל ובעשור הקרוב מחצית מהסגל יתחלף – כ- 2,000 משרות. זה לא 125 לשנה אלא יגיעו ל-200-250 לשנה בצרכים. עדיין זה עומד מול 1,500 בוגרים שאנחנו מייצרים.

<היו"ר עינת וילף:>

סליחה, אני לשנייה עוצרת אותך. דוקטור שירלי אברמי צריכה לצאת והיא רצתה להוסיף עוד כמה דברים לפני שהיא יוצאת. מיד נחזור אליך.

<שירלי אברמי:>

אני מתנצלת. אני חושבת שמאוד מעניין לשמוע שיש שינוי בתפיסה שמיורדים הופכים להיות משהו אחר, איזו תפיסה אחרת והסמנטיקה משמעותית כאן. השאלה איך קוראים לתופעה ואילו שמות מכנים אותה כי זה משמעותי לשאלה איך מתמודדים איתה ובאילו כלים פועלים. את ביקשת קודם וחיפשתי כעת במסמך ואכן מצאתי התייחסות במסמך שלנו משנת 2006 לנושא של מה שנקרא אז "ניידות מוחות", זאת אומרת לא בריחה, לא עלייה, לא ירידה אלא איזה משהו שרואים את הדבר יותר כשוויוני. כי הניידות ממדינות למדינות, מופיע בנייר שהוגש למשרד העבודה הבין-לאומי, סוכם שהגירה בין-לאומית משרתת את האינטרסים בעיקר של המדינות המתפתחות. אומנם מדינות מפותחות צריכות להקל את תנועת העובדים במדינות ההגירה, אבל חשוב לעודד מנגנונים שיעודדו צמיחה כלכלית ולא יפגעו בה. לכן הם הציבו כמה עקרונות, אחד עידוד ניידות מוחות, עידוד להגירה זמנית ומחזורית במקום הגירה ארוכת טווח. למשל התניית ויזת עבודה וחזרה למדינת המוצא כעבור תקופה מסוימת.

דבר נוסף שהוא מעניין, בהקשר למה שאתה הזכרת והוא ניצול התפוצות לצרכי העברות כספים, טכנולוגיות והשקעות למולדת. על פי העיקרון הזה, יש לתפוצות חשיבות הולכת וגדלה לכלכלת המולדת ולפיכך יש להקים במדינות היעד, זה בדיוק מה שאת הזכרת, ארגונים ומנגנונים להעברת טכנולוגיות – מה שהם קראו קבוצות מדעיות ורשתות של יזמים. המטרה היא לעודד השקעות במדינת המוצא. דברים נוספים שהם הזכירו, שוב נייר של משרד העבודה הבין-הלאומי, זה עידוד ובניית הון אנושי, מערכות סיוע כלכלי ומדיניות שכר צריכות לעודד צמיחה ופיתוח. המליצו לעודד ולפתח כלי מדיניות ייחודיים בעיקר במדינות הסיכון. כל הרעיון של הכלים האלה אומר שאנחנו צריכים לא להגיד אוקיי יש כאן תופעה שלילית ואנחנו רק צריכים למשוך חזרה אלינו, המדינות החזקות, את העובדים שלנו, אלא איך אנחנו גורמים וקודם כל מתייחסים לסיטואציה הזאת כאל עובדה, יש הגירת עובדה ואנשים עוברים ממדינות למדינות. איך אנחנו מהדבר הזה הופכים ל-WINWIN SITUATION  ששני הצדדים יצאו נשכרים. בעצם זה בעיקר בעידוד רשתות טכנולוגיות בין המדינות השונות והתחלקות בפירות של הידע המדעי הזה.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה.

<שירלי אברמי:>

תודה. אני שוב מתנצלת שאני צריכה לצאת.

<עמרי אינגבר:>

35% מאותם מקבלי PHD בשנה הI מתחומי מדעי החיים, החקלאות והרפואה התחום המורחב, לעומת מדעי המחשב שיש מקום לקליטה בתעשייה. במדעי החיים החברות עדיין הן חברות התחלתיות שהן מאוד מצומצמות ויכולת קליטת אנשים היא מאוד נמוכה.

מדינת ישראל עושה צעדים בכיוון הזה. הוקמה קרן הון סיכון משותפת לממשלה שצריכה לגייס לחברות מדעי החיים. המדען הראשי שינה את האיזון במענקים שהוא נותן למענקי הפיתוח לחברות והיום קרוב ל- 45% מהמענקים הולכים לחברות מדעי החיים כולל מכשור רפואי, אבל זה ייקח זמן. זה ייקח 7-8-10 שנים עד שזה יבשיל למשהו שמתקרב להייטק וליכולת לקלוט את אותם בוגרי האוניברסיטאות בהיקף שמדינת ישראל מייצרת.

לכן ריכזנו מאמץ בתחום מדעי החיים. הפרויקט המשותף שלנו הוא לא רק להגיד מה יש בישראל אלא גם לפתח רשתות. לדוגמה יש להם קבוצה של קשרים בינם לבין עצמם של אותם המדענים. יש קבוצה שעוסקת בנושא של יזמות טכנולוגית. גם עשינו יריד יזמות טכנולוגית. באנו עם מיטב המומחים שלנו והם גייסו גם מומחים משם. לדוגמה, במקום להטיס מומחה לנושא קניין של חברות הם הביאו שני משרדי עורכי דין של ישראלים, אחד בבוסטון ואחד בסן פרנסיסקו שהם יהיו המומחים שידברו על הבעיות של קניין רוחני ובעיות של חברה והעתקת חברה ודברים כאלה. הבאנו גם מומחים מהארץ. בהחלט יש מקום של קהילה תומכת בעצמה. כשגייסו חלק מהמומחים, אנשים שבאו מתחומי התמחות' לדוגמה מנהל של פרויקט המקביל לחממות של ישראל, שהוא יושב בבולטימור. הוא נתן מהניסיון שלו ומהדברים שלו. בין השאר המפגשים האלה הם Networking פנימי של האוכלוסייה.

<היו"ר עינת וילף:>

מבחינת המשרד, הרי המשרד נבנה על ד.נ.א מאוד מאוד ברור של עלייה וקליטת עלייה ועידוד עלייה. מה היכולת בכלל של המשרד להוביל או להיות חלק משינוי תפסתי שאומר 'אנחנו עושים תכניות כי הקשר עצמו חשוב והקשר הוא בעל ערך למדינת ישראל ואנחנו כבר לא מתייחסים רק למצב של או אחד או אפס, או שהם בארץ או שהם לא בארץ ושהם לא בארץ צריך להחזיר אותם' שאנחנו לומדים לעבוד איתם באופן שלמדינת ישראל יש רווח וערך מהקשר איתם שם מבלי שעוסקים באופן פעיל בהבאתם'. השאלה אם זה בכלל יכול לבוא.

<זאב חנין:>

הממשלה החליטה על יעד של מספר תושבים חוזרים.

<אברהם מיכאלי:>

חוק שחוקקנו לפני שנתיים.

<עמרי אינגבר:>

זאת אומרת, שזה היעד שלנו. אנחנו משתדלים ללכת בכיוון היעד. בתפיסה שלנו אנחנו אומרים, כמו שבזמנו גם הסוכנות עשתה איזה שינוי לגבי הקהילות היהודיות, שבסופו של דבר צריך לשמר את המאגר שיהווה פוטנציאל לחזרה. בהחלט יש לנו פעילויות הן לשמירה ולחיזוק קשר והן לאו דווקא אומרות מחר בבוקר תעלה ומי שמשתתף בהן הוא רק מי שמצהיר שבכוונתו לחזור לישראל.

הפעילויות מכוונות למטרה לעודד בסופו של דבר חזרה לישראל. נכון זה ה- ד.נ.א שלנו. אנחנו פועלים בהתאם להגדרה של ממשלת ישראל. זאת החלטת ממשלה שמדברת על מספרים. מה צריך יותר. מהו היעד המספרי של חזרת ישראלים. בשביל שנגיע ליעד הזה אנחנו צריכים קודם כל קשר עם אנשים ולחשוף אותם. כאן אני נכנס להרחיב את הנושא של הפעילות של העברת המוחות.

באותה החלטת ממשלה שדיברה על הקמת מרכזי מצוינת יש גם פיסקה שעוסקת ביצירת מאגר של ישראלים בכלל ששוהים בחו"ל ועל ניסיון לנתבם לתעשייה. הוקם מאגר כזה על ידי משרד המדע בו רשומים היום 15,000 איש, המאגר הוא בניגוד למאגר שהוקם על ידי האקדמיה הלאומית שהוא מאגר וולונטרי, זאת אומרת שאנשים שרשומים שם הם אנשים שאמרו "רוצה אני". אני זה וזה, הנה קורות החיים שלי, תשתפו אותי במידע שלכם, בניוזלטר שלכם וכן הלאה. כאן מדובר על מאגר שנבנה על ידי מידענים בעיקר באמצעות כניסה לרשתות מקצועיות והאנשים לא יודעים שהם שם.

אנחנו מתכוונים במסגרת הפרויקט, ראשית להרחיב את המאגר הזה לפחות ל- 10,000 איש, הוא מדבר על אקדמאים בכלל. אנחנו מתכוונים ללכת ולראות מהם המקצועות בהם יש דרישה. בישראל לא מוצאים תמיד אנשים לתפקידים, אנחנו יודעים את המקצועות האלה, ליצור קשר עם אותם חברות שלא הצליחו לאייש את התפקידים ולנסות להציע להם מתוך המאגר הזה אנשים. זה בהחלט לא קשרים ליצירת קהילה, אלא דבר ממוקד לקידום תעסוקה בישראל. זה הפרויקט של הבאת המוחות שהוא משותף למשרד התמ"ת, האוצר, מל"ג ואנחנו. יוביל אותו המדען הראשי של משרד התמ"ת מכיוון שהדגש הוא על הצרכים של התעשייה הישראלית. אני מניח שהוא באמת יענה לאנשי ההייטק יותר מאשר לדברים אחרים כי אלו הצרכים של מדינת ישראל.

אני רשמתי לעצמי, כמו שיש לנו עמותות אנחנו בהחלט נהייה נכונים לשתף פעולה עם ארגונים ישראלים בחו"ל שיש להם חברים, קהל שהוא לא שניים-שלושה אלא יש להם קהל יעד די גדול ומוכח, לבצע איתם פעולות משותפות של כנסים חברתיים, חברים וגם כנסים מקצועיים.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה.

<אברהם מיכאלי:>

הבעיה היא, גברתי היושבת ראש, שאין לאף משרד ממשלתי היום מוקדים כדי להקים קשר עם הישראלים השוהים שם. אני לא רואה כאן נציג של "נפש בנפש" או "הסוכנות היהודית" שהמוקד שלהם עובד היום בשיטה אחרת, זה לא כמו פעם שהקשר היה על ידי שליחי עלייה. המוקד הזה הוא מוקד חשוב מאוד כי הרי האנשים מתעניינים מה קורה בארץ. המוקד שלהם הוא מוקד מאוד מאוד רחב במידע שנמצא אצלם. כל מי שנרשם במוקד שלהם כמתעניין הם מציינים גם את השכלתו ואת העדפתו למקום עבודה. לאף משרדי הממשלה אין מחויבות להיות איתם בקשר, אולי המשרד לקליטת עלייה כן כי אנחנו עובדים בשיתוף עם "בנפש בנפש" ועושים מבצעים משותפים. השגרירויות לא מסוגלות לקלוט את כל הפניות של האזרחים שלנו שם. אנחנו צריכים לחשוב איך לייעל את מי שכבר יש לו תשתיות. אני לא יודע אם הספקת לבקר, יש להם מוקד נפלא שמפעילים מירושלים לכל העולם.

<עמרי אינגבר:>

במסגרת הפרויקט של הבאת המוחות שעליו דיברנו וגם הזכירה אותו דוקטור ליאת מעוז, יש לנו מוקד מידע כזה. אנחנו מכירים את המודל הזה.

<היו"ר עינת וילף:>

מבחינת הדיון היום, מאוד חשוב לי וזה אומנם בעיניי, אנחנו מתחילים כאן תהליך, אני חושבת שהוא תהליך חשוב לפחות כאן בוועדה, הוא התחיל בהרבה מאוד מקומות אחרים, גם של שינוי תפיסתי. ברור שה- ד.נ.א ההיסטורי של הממשלה הוא הד.נ.א שאומר מחזירים, מביאים, זה היעד, היעד הוא מספרי, שמים לכם יעדים מספריים תעמדו ביעדים האלה. הטענה שלי היא שזה מתאים לקבוצה מסוימת וזה טוב וזה בסדר, אבל כמו שהיו צריכים לעשות שינויים תפיסתיים כדי לקדם תכניות כמו "תגלית" ו"מסע" – שבמובן מסוים הלכו נגד הד.נ.א ההיסטורי שמי שמגיע נתפוס אותו ושיעלה. גם בדברים האלה צריך להתחיל לחשוב איך אנחנו עובדים עם ישראלים בחו"ל לא כמאגר עתידי שאולי נחזיר אותם, אלא כאנשים אנחנו רוצים לראות כבר היום איך הם יכולים להיות משאב להצלחתה של מדינת ישראל מבלי שקיבלו את ההחלטה להפוך את ישראל למרכז חייהם. ההנחה שהאנשים הישראלים או היהודים בחו"ל הם רק מאגר פוטנציאלי אי פעם לעלייה ורק ככאלה אנחנו מוכנים להשקיע בהם, כלומר צריך ללכת עוד צעד הלאה ולומר נשקיע בהם בתנאים שהיום עם הגלובליזציה והתקשורת הזולה והטיסות הזולות, אפשר שהם יתרמו למדינת ישראל מבלי שהחליטו לעלות. כלומר לא רק עצם שמירת הקשר אלא זה ממש מסגרות שכבר יודעות לנצל את היכולות שלהם מבלי לקבל החלטה דרמטית. השאלה איך אנחנו בונים יותר ויותר מנגנונים שמאפשרים להביא – – –

<עמרי אינגבר:>

עובדה שעושים את זה, זה עניין פוליטי. זה דבר ערכי וזה לא דבר מקצועי. יש הבדל בין הערכה מקצועית לבין החלטה ערכית שהיא הכרעה פוליטית שאומרת האם אנחנו אומרים הציונות היא לא רק לחזור לישראל אלא  הציונות היא גם לטפח ישראלים בחו"ל. זאת החלטה ערכית. בן גוריון אמר להביא את הגולה במאה אחוז, לא שזה יצא לו את זה, אבל הוא אמר את זה.

<היו"ר עינת וילף:>

נכון, אנחנו עוסקים כאן בנושאים ערכיים.

<זאב חנין:>

אני רוצה להוסיף לכך, שאם אנחנו נתייחס לכל האוכלוסייה המורחבת הישראלית שנמצאת בחו"ל לפי הגישות המינימליסטיות היא של 560 אלף איש ולפי הגישות המכסימליסטיות כ- 700 אלף איש שזה כולל בני זוג וילדי הישראלים שנכנסים כמובן ל"חוק השבות" או של "חוק הכניסה". אם אנחנו ננסה לפתח את המדיניות הכוללת אז לא נגיע רחוק. קודם כל אנחנו צריכים להבין מהן הקבוצות ותתי קבוצות ולפתח את המדיניות כלפי כל קבוצה. אגב, זה מאוד קשור למחקר, אנחנו כמובן מכירים את המחקר של מרכז מידע ומחקר של הכנסת משנת 2006. ניתן להוסיף שבכל שנה אנחנו עושים מחקר כלשהו על ישראלים השוהים בחו"ל, מחקר בכוחות עצמיים או כמיזם משותף עם מוסדות אקדמיים בארץ ובחו"ל. אני יכול להציע לפחות חמש או שש תת קבוצות שיש תפקיד חשוב של הכנסת ושל המגזר השלישי ומשרדי ממשלה, לשלושת קודקודים אלה צריכים לפתח את מדינות הפרקטיקה כלפי כל אחד.

הקבוצה האחת היא קבוצת הישראלים ילידי הארץ, עליה דובר פה הרבה, ובוודאי יש להתייחס לכל הנושאים שעמיתי דיבר עליהם. כאן יש להוסיף את מה שמופיע באחד מהמחקרים האחרונים שקיבלנו, יש בעיה מאוד קשה עם דור שני של ישראלים. דור ראשון בוודאי שומרים על קשר עם הארץ ורואים את עצמם כבעלי זהות ישראל וכדומה. מה קורה עם ילדי הישראלים? האם הם נשארים ישראלים או סתם יהודים במקרה הטוב או בכלל לא יהודים במקרה הרע?

הקבוצה השנייה אלו אותם ישראלים שנולדו בחוץ לארץ. כרגע יש לנו קבוצה חדשה מאוד גדולה של כ- 100 אלף ישראלים דוברי רוסית שמחציתם חזרו לקהילות שלהם ומחציתם עברו הלאה בעיקר לצפון אמריקה ומערב אירופה, זו קבוצה מיוחדת שכלפיה צריך לפתח את המדיניות, לפחות כך זה נובע ממחקר האחרון שעשינו לגבי קבוצה זו.

קבוצה שלישית היא הישראלים באירופה. רוב המחקרים הם על ישראלים בצפון אמריקה, נכון ששם יש יותר או קרוב ל- 60% נמצאים בארצות הברית וקנדה. מה לגבי אותו רבע ישראלים שנמצאים במרכז ובמערב אירופה? אנחנו לא יודעים עליהם הרבה, אבל זו בהחלט קבוצה עם צרכים ומאפיינים מיוחדים.

קבוצה רביעית, הנוער הישראלי שהולך וחזור. אנחנו יודעים מהמחקרים שנכון שאחוז של הישראלים שעוברים לגור בחו"ל בחתך גילאים הגילאים הצעירים הוא אחוז יותר גבוה מהגילאים האלה בארץ. החדשות הטובות שגם בקרב החוזרים אחוז הצעירים הוא יותר גבוה מאותם גילאים של הנמצאים בארץ. מי שנשאר בחו"ל הם בגילאי ביניים מבוססים שהיו כבר מבוססים בישראל ונשארים גם, זאת אומרת יש להם יותר ביקוש, יותר דרישה בחו"ל. כאן אני חוזר על דבריו של עמרי אינגבר, יש בהחלט להתייחס אליהם אחרת.

קבוצה נוספת, אלה הנמצאים על הקן – גרים בשתי מדינות לפעמים שלוש או יותר. מצד אחד הם לא נכנסים לשום סטטיסטיקה של הירידה, סליחה על הביטוי, אבל מצד פוקוס החיים שלהם הוא יותר בחו"ל מאשר בארץ. מה עושים איתם?

נראה לי שפה גם הכנסת וגם משרדי הממשלה וגם המגזר השלישי צריכים לפתח את המדיניות כלפי כל קבוצה. המסר צריך לבוא מהשטח. פיתוח המדיניות כולל חקיקה, היה וזה נדרש מהכנסת וביצוע ממשרדי ממשלה. אנחנו פתוחים רק תגידו לנו.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה.

<אברהם מיכאלי:>

מה עם העולים מברית המועצות לשעבר? הרבה ירדו חזרה, אלו נתונים יש לכם כולל לגבי גרמניה וכל המפוזרים במדינות אחרות?

<זאב חנין:>

הנתונים שלנו, בשלושת הקבוצות בקרב הישראלים הנמצאים בחו"ל: קבוצה אחת – ילידי הארץ שהיא פחות או יותר מיצגת באופן שווה את כל תת הקבוצות, מגזרים שיש בחברה הישראלית למעט מה שנקרא 'ישראל הראשונה'. אחוז האשכנזים, משכילים, חילוניים ממרכז הארץ הוא הרבה יותר גובה מהאחוז שלהם בקרב האוכלוסייה הישראלית, למשל יש לנו 2% של קיבוצניקים בארץ וזה 8% של הקהילה הישראלית בארה"ב.

הקבוצה השנייה הם ילידי חו"ל, לפעמים חוזרים לקהילות שלהם ולפעמים לא. לא נשכח שיש יותר ממאה אלף ערבים ישראלים שנמצאים בחו"ל. זו גם קבוצה נפרדת שיש לקחת אותה בחשבון.

החברה הישראלית כידוע היא די סלחנית, הייתה לפחות, כלפי ילידי חו"ל, אפילו בקטע של לקחת על עצמה חלק מהאחריות, אבל לא הייתה סלחנית במיוחד, עד הזמן האחרון, כלפי ילידי הארץ. אני מסכים עם העמיתים שהגיע הזמן להתייחס לקבוצה זו אחרת. גם השאלה שלך היא שאלה לגיטימית לגמרי.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה. אני מאוד מעריכה את הנושא הזה, להתחיל להתייחס לקבוצות קבוצות ולהבין מזה שיש קבוצה מאוד גדולה שצריך לחשוב עליה במונחים של פיתוח הקשר ויצירת מנגנונים לתרומה לישראל בכלל ותרומה מקצועית, אני חושבת שזה דבר מאוד חשוב.

ביקש רשות דיבור בהיג' מנצור, כי הוא צריך לצאת, בבקשה.

<בהיג' מנצור:>

תודה. אני ממשרד החוץ ואדבר בקיצור נמרץ. הפריסה של הנציגויות הישראליות בעולם כפי שיודע, אני מקווה שידוע לכם שיש לנו 101 נציגויות כאשר באזור צפון אמריקה יש לנו 13 נציגויות שהן שתי שגרירויות ואחת עשרה קונסוליות. נציג משרד לקליטת העלייה אמר נכון, בכל קונסוליה יש את הבית הישראלי. בשיתוף פעולה עם המשרד לקליטת עלייה אנחנו מנסים לעשות הכל כדי להיות בקשר עם כל הישראלים השוהים ברחבי ארה"ב. עיקר האוכלוסייה שוהה בארצות הברית, יש גם באירופה אבל המספרים הם קטנים יותר.

הקונסוליות מצוות לשמור על קשר עם הישראלים בכמה תחומים. ראשית כל ישראלי שרוצה לחדש את אשרת המעבר שלו או דרכון מחויב להירשם בשגרירות וזה הקשר הראשוני שמתקיים במקום. אנחנו מעודדים הרבה ישראלים לבוא ולהיות בקשר עם הקונסוליה או השגרירות הישראלית כדי שאם חלילה תהייה בעיה הוא יוכל לפנות לגורמים הרלוונטיים באותו מקום.

השגרירות מנסה להשתמש או לנצל מוחות ישראלים שנמצאים בחו"ל באמצעות הרצאות, לשלוח אותם לכל מיני מוקדים הן באקדמיה והן בקהילות יהודית או נוצריות כדי לייצג את מדינת ישראל. הם מהווים גורם מאוד חיובי מבחינת השגרירות או הקונסוליה. בקבלות פנים הנערכות בקונסוליה הנתח הישראלי הוא חשוב. אנחנו משתדלים שהם יהיו חלק מהמסגרת של המוזמנים כדי שהם יהיו שותפים בפעילות שלנו.

אנחנו כמשרד החוץ רואים שיש הרבה פעילות רחבה של משרדי הממשלה השונים, אבל אין מי שמרכז את הפעילות בצורה מסודרת. צריכה להיות מנהלת כדי לתאם את כל הפעילות כולל הפעילות הנעשית בחו"ל וגם הפעילות הנעשית בארץ, כי יש מישהו שמוביל ומכוון ומתכנן ומוציא לפועל – היום זה לא מתקיים. כל משרד ממשלתי עושה, פונים לקונסוליות השונות והקונסוליות לא יכולות לתת מענה. בקונסוליות שלנו יש ראש נציגות וסגן ועוד חצי מנהלה שלא יכולים לתת מענה לכל הפניות האלה. צריך להיות מנגנון מסודר שיכול להוביל את המהלכים האלה כדי שיהיה אפשר לקלוט כמה שיותר ישראלים שרוצים לחזור לארץ.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה לך.

<שלי בנודיס:>

למשרד החינוך ישנם כמה פרויקטים מאוד חשובים שהמשרד עושה, כדי לחזק את הקשר עם יהדות התפוצות, שניים באמצעות הסוכנות היהודית. האחד פרויקט "חיל" שאנחנו מעבירים כספים לבתי ספר יהודים בחו"ל למשפחות עם מצב סוציו-אקונומי נמוך כדי לסייע לילדים שרובן בני משפחות ישראלים שהיגרו ולומדים בבתי ספר יהודיים שם. השני, פרויקט "מורשה" שאנחנו מביאים לארץ סטודנטים שלומדים שם במשך שנתיים לימודי יהדות – ארבע שעות שבועיות – הם מגיעים לארץ לסיור לימודים בארץ במשך שלושה שבועות. דבר נוסף שאנחנו עושים הוא פרויקט שיש לנו עם ההסתדרות הציונית של שליחים שנמצאים בכל מיני מוסדות אקדמאיים בחו"ל וגם פעילים מקומיים, אירועים ציוניים שחוגגים שם, גם תנועות הנוער העולמיות שאנחנו תומכים בהם, כנסים בין-לאומיים שאנחנו עורכים. לא מזמן ערכנו כנס בשיתוף ה- OECD כאן בארץ.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה. חגי אליצור בבקשה.

<חגי אליצור:>

אני מנהל תחום תפוצות במשרד ההסברה והתפוצות. דווקא הדיון פה הוא מאוד מעניין משתי סיבות. ראשית, דיברת על שינוי ה- ד.נ.א של המשרד לקליטת עלייה ובדיוק בשביל זה יש את משרד התפוצות. משרד התפוצות מיועד כדי לשמור קשר עם התפוצות. השר יולי אדלשטיין כבר מזמן מוביל מהלך שהשנה יכנס לשלבים מעשיים שנוגע להתייחסות לישראלים בחו"ל כאל תפוצה לכל דבר. כשאת רוצה להוביל מהלך את מדברת שנניח שגם היהודים וגם ישראלים בחו"ל הם משאב, אני אומר שעוד לפני זה, אפילו ההתייחסות כאל משאב זה רק השלב האחרון של שיתוף פעולה. ראשית וקודם כל צריך להתייחס אליהם כתפוצה. לידיעה כללית, עניין התפוצות בעולם הוא לא רק ישראלי, כל העולם היום מתעסק בעניין של תפוצות. זה אחד הנושאים הכי חמים שיש גם באקדמיה וגם בכלל. למדינות רבות יש שרי תפוצות. הרעיון, אנחנו כמובן תומכים בו, זה שהקהילה הישראלית בחו"ל היא תפוצה לכל דבר, ואנחנו בדיוק במודל הזה עובדים. כאן מדברים על 15 אלף שהם בערך אחוז מהישראלים בחו"ל. אנחנו מדברים על משהו הרבה יותר בסיסי.

כשאנחנו מסתכלים על ישראלים בחו"ל, לפחות לתפיסתנו, יש שלושה שלבים דווקא בגלל ההיסטוריה של התייחסות שלילית אליהם. קודם כל והדבר הראשון, אמרה את זה נטלי, אין קהילות ומדענים הם לא קהילה. מאחר ובארץ נושא הקהילה באופן כללי פחות מפותח ובחו"ל הוא מאוד מפותח. ישראלים שמגיעים מהארץ לחו"ל להם אין בראש את המושג קהילה שזה מנגנון יהודי עתיק למי שלא חי בארץ. הדבר הבסיסי ביותר הוא איך בונים קהילות של ישראלים בחו"ל.

כמו שאתם יודעים, הם לא תמיד מתחברים ליהודים האמריקאים, כרגע אני מדבר על צפון אמריקה, אבל זה לא רק שם, לכן הדבר הבסיסי שאנחנו מתחילים השנה לחשוב ולהביא לפסים מעשיים של בניית קהילה יהודית בחו"ל. אחרי שבנית קהילה ישראלי בחו"ל, אני מדבר על משרד ממשלתי, קהילה שמיועדת לישראלים שמדברת ישראלית, מתעניינים בדברים של ישראלים. אחרי שבנית את הקהילה זה בניית קשר עם הקהילה. השלב השלישי אחרי שבנית קשר עם הקהילה זה איך משתפים פעולה, איך זה נהייה דו-כיווני של עזרה בבעיות 'חוק גיוס' ,מיסים, בחזרה למי שרוצה וכדומה. אסור לנו לקפוץ כאן. כאמור השלב הראשון והוא הדבר שאנחנו מתחילים לעשות השנה ולהרחיב בשנים הבאות, הוא בניית קהילה של ישראלים בחו"ל, כי כל עוד אין קהילה מאוד קשה לעבוד עם האנשים. כמו שזאב חנין מדען המשרד לקליטת העלייה אמר, מדברים על בעיות של התבוללות וכדומה. מנגנון ההגנה הבסיסי שיהודים בחו"ל פיתחו של קהילה ששומרת על זהות וכדומה, הישראלים בחו"ל לצערנו לא פיתחו. מה שהמשרד עושה השנה הוא התחלתו של התהליך הזה. זה בעיניי התהליך הכי בסיסי.

מי שכן רוצה וכן מעוניין לשתף פעולה עם מדינת ישראל, מבלי קשר לעלייה, כל העניין של דיפלומה ציבורית  הוא שוב בדיוק מה שהמשרד מתעסק בו בצד ההסברה. על זה אולי צריך לדבר אחר כך, אבל זה דבר נפרד. אני חושב שהמפתח צריך להיות ברור שהישראלים בחו"ל הם תפוצה לכל דבר וכדי שיהיה אפשר לשנות גישה אמיתית צריך לבנות קהילות של ישראלים בחו"ל ואת זה אנחנו מתחילים לעשות.

<עמיר גבעון:>

אני יודע שזו שאלה יחסית קשה, אליך היא תהייה הרבה יותר קלה, למשרד לקליטת העלייה היא תהייה עוד יותר קשה. האם כסף יוקצה לעזרה לישראלים שם לעשות דברים שהם לאו דווקא להביא אותם חזרה לארץ? אני משער שמהדברים שלך אתה אומר שהם כן.

<חגי אליצור:>

התשובה היא חד משמעית כן.

<עמיר גבעון:>

למשל למצוא עבודה שם. אני יודע שזה קשה לכמה אנשים.

<חגי אליצור:>

אני לא יודע.

<יוגב קרסנטי:>

בנושאים משמרי זהות כן, בנושאים של עבודה פחות. בנושאים משמרי זהות יש הקצאה של משאבים לישראלים בחו"ל ממשלת ישראל. זה קיים.

<עמיר גבעון:>

הנקודה שאני יוצא ממנה, גם אמרתי אותה בהתחלה, דבר ראשון הערה שהיא מאוד חשובה כאן ויכול להיות שגם כמה מהדברים כאן יהיו עם מטען קצת יותר גבוה, להשקיע באלה שאומרים שהם לא רוצים לחזור זה לא אומר שלא משקיעים באלה שכן רוצים לחזור. בשני הכיוונים האלה אנחנו טוענים שצריכים ללכת. התחלתי, זה היתרון שהייתי ראשון ואחר כך יכול להקשיב לכולם, מה עושים עם אלה שאומרים שהם רוצים להיות שם? אתה אמרת כמה פעמים להתייחס אליהם בתור תפוצה, אולי אתה יכול להרחיב על זה, אני לא יודע מה המשמעות להגיד על מישהו שהוא תפוצה או חלק ממנה.

<חגי אליצור:>

המשמעות היא מה שאתה אומר. לגבי השאלה האם אנחנו רוצים שהאדם הזה יעלה או לא? יש משרד שממונה על זה שקוראים לו המשרד לקליטת עלייה ולכן יש להם יעדים משרדים. משרד התפוצות בדיוק מתעסק במה שאתה אומר. אני לא שואל את האדם האם אתה רוצה לעלות או לא. בתור מדינת ישראל רוצה ליצור קהילה שהאדם הזה ירגיש קשר למדינה ולזהותו היהודית – זה הכל. אם נצליח ונשכיל יחד, זו עבודה משותפת, אבל אם נצליח ונשכיל. אנחנו עושים את זה עם ההסתדרות הציונית העולמית ביחד עם הישראלים בחו"ל. לפתח קהילה ועל כל מה שאתה מדבר עליו של מציאת עבודה, זה מה שקהילות יהודיות לא ישראליות בחו"ל עושות, את זה הקהילה תעשה. אנחנו צריכים קהילות ישראליות בחו"ל. זה הגשר הכי בסיסי, זה השלב בסיסי. כשנתחיל אותו אז הקהילה תתפתח בתוך עצמה, היא תדאג גם למנגנונים שקשורים לזה והמדינה תוכל לדאוג למנגנונים של בניית הקשר, של עזרה מהצד שלנו בחוקים ומיסים ועזרה מהצד שלכם של הסברה ודברים כאלה כמו שאנחנו עובדים עם תפוצה יהודית בכל מקום בעולם.

<יוגב קרסנטי:>

כשמדברים על תפוצה ישראלית, לא סתם אני חושב שהתבלבלת בין תפוצה ישראלית לבין תפוצה יהודית, כי כשבאים להעביר את הדור הראשון של תפוצה ישראלית אז מהר מאוד מגלים שההורים כשהם מחפשים את הקשר שלהם ליהדות ולזהות של עצמם שלהם לא מוצאים אותם בחו"ל, בסופו של דבר הם פונים לקהילה היהודית. אחד האתגרים הכי גדולים של התפוצה הישראלית תהייה להראות שהיא ברת-קיימא. שהזהות הישראלית בחו"ל ברת-קיימא מעבר לדור הראשון של ההורים ושהם מסוגלים להעביר אותה לילדים. אני לא יודע מה זה אומר או אם ניתן בכלל לקחת זהות ישראלית שהיא זהות כל כך גיאוגרפית, כל כך משתנה, כל כך תלוית מקום ולנסות להעביר אותה לחו"ל בלי כל המעטפת היהודית שלה שהיא המעטפת שהופכת אותה לגלובלית.

אני יודע מה אתם עושים בלוס אנג'לס ואני מכיר, אבל עדיין כשאנחנו באים להעביר את הזהות דור אחד הלאה, וכשאנחנו מסתכלים על אחוז נישואי חוץ. רק עכשיו אנחנו מתחילים לקבל את הנתונים לגבי ילדים של ישראלים, מה שקורה שם לעומת מה שקורה בקהילות היהודיות בארה"ב וזה הרבה יותר קיצוני. מהבחינות האלה אנחנו מדברים לפעמים על כמעט 80% נישואי חוץ ואז אתם יכולים לשאול מה נשאר בסוף מהזהות הישראלית של אותם ילדים בחו"ל אם הם פועלים במנותק מהקהילה היהודית. אני חושב שיש מקום לטפח את הישראלים ובהחלט לטפח את הזהות של הישראלים ואת זהות ילדי הישראלים. כמו שעינת וילף אמרה קודם זה צריך להיות חלק ממנועי ההתחדשות של הקהילה היהודית. כלומר, הקהילה היהודית צריכה למצוא דרך להכיל בתוכה את הישראלים וצריך למצוא דרך לשיתופי פעולה בין השתיים גם בקשר למדענים. זו הערת השוליים שלי לגבי קהילות של ישראלים. אני מאוד מקווה שתצליחו כי ההצלחה בסיפור הזה תהייה הצלחה של כולנו.

כשאנחנו מדברים על מדענים שזה הנושא כאן, בדרך כלל אנחנו מדברים על דור ראשון של ישראלים, לא עד דור שני. אנחנו מדברים על אנשים שגדלו בישראל, שהזהות שלהם התעצבה בישראל והזהות הישראלית שלהם היא זהות מאוד חזקה. אני חושב שאם מסתכלים על מאזן ההגירה שזה מספר היוצאים מישראל לתקופה של שנה ומעלה לעומת החוזרים לישראל לאחר שהות של שנה ולמעלה בחו"ל, רואים שבשנתיים האחרונות מאזן ההגירה היה נמוך ביותר מזה שלושים שנה. זאת אומרת אולי זה משהו שהוא קצת הפוך למגמה שעליה דיברנו כאן, שזה עניין כלכלי, אבל העניין הכלכלי הזה מקיף גם מדענים.

כשאנחנו מדברים על חזרה לישראל מה שקורה בשנים האחרונות ובמיוחד לאור הקשיים בגיוס הון למחקרים ולמעבדות בארה"ב, הקשיים באירופה לעמוד ביעדים שהם קבעו לעצמם לגבי גיוס של כוח אדם מיומן, בעצם יוצרים כאן איזו הזדמנות שאם כן רוצים להחזיר את אותם מדענים ארצה. מה שקורה בעקבות המשבר הכלכלי זו איזו הזדמנות שאני לא יודע מתי היא תחזור, אבל זו בהחלט משהו שקורה. אנחנו צריכים כן מצד אחד לטפח את הקשר עם אלה שלא יחזרו, אבל לשים לב שיש כאן איזו שעת כושר שלא הייתה עד היום.

בנוסף, מחקרים שבדקו מדענים שיצאו לחו"ל גילו שדווקא הטובים ביותר הרבה פעמים הם אלה שבכל זאת חוזרים. הם לא עושים את זה דווקא ממניעים של טיב המחקר או של איכות המחקר בישראל אלא משלל מניעים אחרים, אבל הטובים ביותר מצליחים להשתלב באקדמיה הישראלית.

<היו"ר עינת וילף:>

אני רוצה שוב להתייחס. אני חושבת שאנחנו עוסקים כאן בכמה דברים. אין ספק שנוצרה כאן הזדמנות בלתי רגילה למדינת ישראל בזכות ההצלחה הכלכלית בישראל בשנתיים האחרונות אל מול מה שקורה באירופה וארה"ב. הזדמנות נדירה להחזיר הרבה מאוד אנשים ואנשים איכותיים לארץ.

יש גם את הנושא הגדול יותר של כל נושא הערכי. אני חושבת שבמקביל מעבר לניצול של שעת הכושר הזאת אנחנו צריכים לחשוב על מנגנונים שיודעים לקחת את היהודים והישראלים בעולם ולגרום להם לתרום למדינת ישראל גם אם הם לא קיבלו החלטה שהיא או אחד או אפס. זה הדבר. אנחנו צריכים להתחיל לחשוב על הרבה מאוד מנגנונים. המנגנונים האלה הם בפירוש לא לעזור למי שהוא ישראלי למצוא עבודה בחו"ל.

<עמיר גבעון:>

אני אמרתי את זה בצורה קיצונית.

<היו"ר עינת וילף:>

אפילו כקיצונית זה בכלל לא בטווח. אנחנו מדברים על דברים כמו אותו הרעיון שהיה לך לקחת שבריר אחוז מהתקציב של מרכזי מצוינות והחזרת ישראלים לארץ ולהגיד כנס שנתי גדול. יש את ועידת הנשיא של מדינת ישראל. בועידת הנשיא האחרונה הציגו מחקרים של ישראלים. אם למשל במקביל היו לוקחים כסף שנותנים כדי לקחת מדענים ישראלים שיבואו כל שנה לישראל להציג את תוצרי המדע שלהם, אז אתה נותן להם הכרה והוקרה ותחושה שמדינת ישראל זה מקום שמעריך את הידע שהם צברו בחו"ל, מי יודע מה יצא מזה? מי יודע מהם הקשרים שיצאו מזה? סמסטרים פה, מחקרים משותפים ועוד. לכן מדובר כאן בסך הכל על דבר שהוא נפרד.

<גלית דיין:>

חזרתי משליחות עם בעלי שהיה הקונסול הכללי בלוס אנג'לס. היינו שם ארבע שנים. אחד הדברים שראינו זו התופעה של הישראלים שנמצאים שם ולא התייחסו אליהם כתפוצה. אני רוצה לספר על גוף שהקמנו שהצליח, אני חושבת שהוא יכול להיות כן מודל גם במקומות אחרים. ראינו שאותו ישראלי כמו שאמרתם, לא רוצה להגיע לבית הכנסת. אנחנו יכולים לחשוב אם זה טוב או לא, אבל הוא לא רוצה להגיע לבית הכנסת ולקבל את כל שירותי הקהילה והפעילות כדי לשמר את הזהות היהודית והישראלית שלו. יותר מזה הוא אפילו מצהיר על עצמו שהוא ישראלי והוא לא בהכרח יהודי, לחלק מאיתנו קשה לקבל את זה. הקמנו גוף "מרכז תרבות ישראלית" שכל הרעיון היה לשמר ושלא יהיה מצב של התבוללות לאותה קהילה גדולה. בלוס אנג'לס אנחנו מדברים על 250 אלף ישראלים שבינתיים רשומים, אנחנו בטוחים שיש מספרים יותר גדולים כי חלק גדול מהישראלים שנמצאים שם לא רשומים אצלנו בקונסוליה. במשך שנתיים וחצי הקמנו בעצם שני סניפים של אותו מרכז תרבות ישראלי.

<יוגב קרסנטי:>

250 אלף רשומים אצלכם שהם היום בלוס אנג'לס?

<גלית דיין:>

נכון.

<יוגב קרסנטי:>

מהי ההגדרה שלך לישראלים?

<גלית דיין:>

בעלי דרכון ישראלי.

<יוגב קרסנטי:>

היה סקר של פדרציית לוס אנג'לס, שדיבר על 100 אלף, אחר כך בדקו והיו רק 14 אלף.

<גלית דיין:>

לא. 250 אלף, כאשר הקהילה היהודית מונה כ-500 אלף. אנחנו מדברים על למעלה מ- 700 אלף יהודים וישראלים שחיים בלוס אנג'לס. מבחינת הישראלים אלו מספרים עצומים.

<יוגב קרסנטי:>

גם לגבי ישראלים בלבד זה לא משקף- – –

<זאב חנין:>

500 אלף בכל העולם ו- 250 אלף רק בלוס אנג'לס?

<גלית דיין:>

600 אלף בכל העולם. אני יכולה לומר שאלו המספרים שיש לנו, אנחנו יכולים אחר כך לעשות הבחנה.

<היו"ר עינת וילף:>

גלית, השאלה כאן האם הם רשומים בצורה מובהקת?

<גלית דיין:>

בהחלט, ניתן לבדוק את הנתונים, חבר'ה משרד החוץ יכול לתת לכם – – –

<יוגב קרסנטי:>

היה סיפור כזה עם פדרציית לוס אנג'לס בעבר שהיא טענה שבשנות ה-80 לדעתי, יש 100 אלף ישראלים בלוס אנג'לס ובשנות ה- 90 כשזה נבדק מחדש גילו שיש רק – – –

<גלית דיין:>

זה לא הפדרציה, אלו הנתונים שלנו של משרד החוץ. מי שרוצה אני מזמינה אותו לבוא ולראות.

אנחנו עשינו, מבחינת הפוקוס של הדיון, הקמנו משהו שהוא בעצם כמו מתנ"ס. המודל של מתנ"ס שפועל בארץ עם חוגים. הכל מתנהל בשפה העברית, הרצאות שאנחנו מביאים, אנשים מגיעים לשם בשביל לחבר את הדור השני והשלישי – רוצים להתחבר כקהילה. מנסים לשחזר קצת את המתנ"ס הישראלי כדי לשמר את הקהילה. הגדלנו את רשימת התפוצה דרך הקונסוליה עם הרבה מאוד ישראלים שלא היה להם קשר. זה התחלתי ויש הרבה מאוד פעילות שתיכנס. מבחינתנו זה היה גם מינוף עצום כדי לרכז את הקהילה בשביל הרבה מאוד אירועים שרצינו לעשות יחד ולא יכולנו להגיע לישראלים. לעומת זאת יכולנו להגיע מהר מאוד ליהודים דרך בתי הכנסת. היום הגוף הזה מת"י – מרכז תרבות ישראלי, בעצם עוזר להרבה מאוד פעילויות וקשר עם אנשים. אם תרצו, לחלק זה אולי עצוב, לחלק אולי פחות, אבל הרגשנו שמה שמשך אותם זה לעשות דברים יחד כמו שהיינו עושים בארץ, פעילות בעברית שאין לה את הסממן של בית כנסת. לזה קשה להם מאוד להתחבר, תרבות ולא דת. ברגע שאתה מספק להם את המסגרת הזאת הם מחפשים אותה מאוד.

כמובן שהבית הישראלי בקשר עם מרכז תרבות ישראלי כך שמי שכבר רוצה לעלות לארץ כבר יש לנו את האדם שייקח אותו לצעד הבא ועם מי שלא אנחנו עושים הרבה פעילות גם לילדים, הדור השני והשלישי כדי שיכירו ישראלים ושימשיכו לשמר את השפה והקשר לארץ. אנחנו לאט לאט רואים שזה הפך להיות מקום שהרבה מאוד משרדים מגיעים אליו, כל אחד עם האינטרס שלו. המרכז הזה מרכז את הקהילה והצליח לנו. הלוואי וזה יצליח גם במקומות אחרים כי אולי יש כאן מודל שאפשר להמשיך אותו.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה.

<אירוס הומינר:>

אני מנהלת יזמות עסקית במשרד לקליטת העלייה. רציתי בהקשר למה שנאמר כאן לומר שאני מאוד מתחברת לעניין של ניצול חלון הזדמנות. יש כאן תקופה מאוד משמעותית שיכולה להוות שינוי מאוד דרמטי בכל ההחלטה לחזור או לעלות לישראל בהיבט הכלכלי של המילה. לצורך העניין המשרד יזם ומפעיל שלושה כיוונים מאוד מרכזיים בעניין הזה. המשרד יחד עם רשות המיסים מחוקק חוק בכל מה שקשור לנושא פטור ממיסים למשך עשר שנים לתושבים חוזרים ועולים בכל מה שקשור – – –

<קריאה:>

זה נחקק בוועדה הזאת, נא לדייק.

<אירוס הומינר:>

אני אגיד, שאפילו לכבוד לי להדגיש את העניין הזה ובצדק רב. המשמעות של החוק הזה שהוא הביא לשינוי תפיסתי בכל מה שנוגע לעניין כדאיות כלכלית כחזרה ועלייה לישראל. מדינת ישראל פתאום היוותה, גם בהקשר של חלון הזדמנויות, עם כל מה שקורה עם המשבר הכלכלי העולמי, ישראל הפכה להיות אטרקטיבית בעניין של השקעות גם במובן הכלכלי של המושג. כלומר מעבר לעלייה ולחזור לישראל יש כאן היבט כלכלי מאוד משמעותי ואנחנו רואים מאסות של אנשים בעלי הון שמעוניינים להשקיע בישראל ושבעקבות החוק הזה הגיעו חזרה ועלו לישראל. אנחנו מפעילים משנת 2004, פרויקט גדול מאוד שנקרא Business il שמדבר על כל העניין של בדיקה של כדאיות כלכלית להשקיע בישראל ולפתוח חברות ועסקים בישראל עוד בהיותם בחו"ל. פתחנו לצורך העניין הזה אתר מיוחד, הכל נעשה בצורה דיסקרטית בחמש שפות, זה בעצם פתוח לכל העולם. עד היום בעקבות התהליך מצמידים יועץ עסקי שמלווה אותו בכל ההליך וגם לפעמים עם "לקיחת הסיכון" שאולי הוא לא יחזור או יעלה לישראל. אנחנו מדברים עד היום על הקמה של אלפי עסקים וכשמכפילים את זה במכפלות אנחנו מדברים על מאסה מאוד גדולה שעלתה לארץ והקימה עסקים בישראל.

נכנסנו גם בכל נושא של יזמות עסקית מתחיל מאוד לעניין את המגזר של חבר'ה שלומדים בתחומי הפוסט-דוקטורנטים, במיוחד למה ששייך למדעי החיים. יצאנו לכנס גדול של BIOBUS  שבעצם פונה להקים חברה בישראל בכל מה שקשור ליזמות טכנולוגית. יש הענות גדולה מאוד, יש התעניינות גדולה מאוד בעניין הזה. בעצם יש ליווי כי הרבה פעמים יש רעיון, יש כישורים מאוד מיוחדים והגנים היהודים עובדים פה שעות נוספות. יש פה הרבה נחת רק שהרבה פעמים לא יודעים לחבר את זה לנושא של איך הופכים את זה לכסף במובן הפשטני, ברגע שמצמידים להיבט הזה אנשים מומחים בתחום אז באמת יש פה הצלחה מאוד גדולה.

הקמנו גם מוקד של סטרט-אפ, לאנשים שמעוניינים עוד מחו"ל להקים חברות סטרט-אפ, מלווים אותם, מצמידים להם מישהו שמתמחה בתחום שלהם ומחברים אותם לקרנות הון סיכון, לחממות טכנולוגיות ומלווים אותם בכל התהליך מהרעיון ועד הקמה של חברת סטרט-אפ. אני יכולה לומר בשמחה רבה שגם זה מצליח מאוד.

<היו"ר עינת וילף:>

תודה רבה. אני רוצה קודם כל לסכם ולהודות למשתתפים שהגיעו לדיון הזה. זו פגישה – דיון ראשון ממה שאני מקווה שיהיה תהליך שיעסוק יותר ויותר בדברים שלא נמצאים בקצוות ההיסטוריים שבהם אנחנו רגילים לעסוק בקשר שבין ישראל ובין ישראלים ויהודים שנמצאים בחו"ל.

אני חושבת שבסוף, אין דבר יותר חזק ממדינת ישראל כדי ליצור את תחושת הקהילה בקרב ישראלים החיים בחו"ל. לדעתי לאורך זמן וכמו שהתברר שהביקור בישראל הוא הדבר הכי חזק לשמירת הזהות היהודית בחו"ל, אני חושבת שגם הקשר עם ישראל הוא הדבר הכי חזק לשמירת הזהות הישראלית בחו"ל ושום תחליף לא יהיה מספיק טוב, לא מתנ"ס, תפוצה, קהילה. תחושתי האישית שבסופו של דבר שעל מה שאנחנו צריכים לעבוד זה יצירת מתכונות שבהם נשמר כל העת את הקשר עם ישראל ולא עם ייצוג של ישראל בחו"ל, אלא עם ישראל עצמה.

הדבר הזה הוא טוב לשני הצדדים, הוא הדבר היחיד שיעזור ליהודים ולישראלים בחו"ל לשמר את השייכות והזהות שלהם ומאפשר לישראל ליהנות ממשאב אדיר של כישרון ויכולת שרק באמצעות קשר מתמיד יכול לידי ביטוי. הקשר המתמיד הוא לא ביקורים, הצפי שאלו יהיו אנשים שמבקרים באופן רגיל בישראל, אלא קשרים בין אקדמאים לישראל. שיהיה מצב, לצורך העניין, חזון שבו כל אקדמאי ישראלי בחו"ל קשור באיזו צורה לאוניברסיטה או חברה בארץ. שתהייה איזו מתכונת שמאפשרת שאנשי הייטק בחו"ל קשורים באיזו צורה לחברות בארץ. צריך לחשוב על יותר מתכונות שבהן הקשר הזה נשמר לאורך זמן ומאפשר לישראל באמת להיות ביתם השני של כל מי שלא הפך אותה ושהיא אינה ביתם הראשון.

אני רוצה לעודד את היושבים מסביב לשולחן כאן להיות בקשר האחד עם השני. אם שמעתם כאן דברים שיכולים להיות בעלי עניין ויש לכם רעיונות לתרום, לדעתי זו אחת המטרות של כינוס הישיבות האלה. לבקש מהעוסקים בתחום וגם ממשרדי הממשלה, ככל הניתן להתחיל לחשוב יותר ויותר ויותר גם, אני חושבת הרבה, אבל להתחיל לחשוב גם בכיוון הזה של איך מיצרים את המסגרות שמאפשרות ליהודים ולישראלים בחו"ל להיות בקשר מתמיד, מקצועי ובעל משמעות עם ישראל באופן שמאפשר להם לתרום מהיכולות שלהם למדינת ישראל. אני חושבת שהטכנולוגיה והטיסות הזולות מאפשרות לנו לחשוב על מתכונות אחרות. אנחנו גם נמשיך את הדיונים האלה בהמשך.

תודה רבה לכם, הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 15:50.>

Comments Closed