הסדרת מעמד הורים במערכת החינוך

ח"כ ד"ר עינת וילף מעלה הצעה לסדר במליאת הכנסת בנושא הסדרת מעמד הורים במערכת החינוך, זאת לפני שתגיש הצעת חוק בנושא.

דבריה של ח"כ וילף:

כבוד היושב-ראש, השרה וחברי חברי הכנסת; המטרה של הדיון היום היא להמשיך את הדיון בוועדת החינוך לקראת תהליך של הסדרה, שהוא תהליך שאני חושבת שמזמן היה צריך לעשות אותו, של מעמדם של ההורים במערכת החינוך. הצורך בהסדרה נובע משתי סיבות עיקריות: האחת, והיא הפשוטה והקטנה יותר, זו השאלה מי בעצם מייצג את ההורים בפני הגופים השונים; השאלה השנייה, והגדולה יותר, היא מה בכלל מכלול הקשרים שצריך להיות במשולש הזה של הורים-מורים-תלמידים.

אז ראשית – לנושא הקצר;

 אחד הדברים שאני בטוחה ששמעתם אם יצא לכם לשבת בישיבות של ועדת החינוך בכנסת, זה העובדה שיש שלל טוענים לכתר שהם מייצגים הורים במערכת החינוך במדינת ישראל. חלקם בכלל אין להם ילדים – מזמן אין להם ילדים, אולי נכדים בקושי – במערכת החינוך, ולא ברור בשם מי ובשם מה הם מדברים כמייצגים הורים. לא נערכו בחירות. אין שום הליך מסודר.

הדבר הראשון שנדרש הוא קודם כל להסדיר את כל התהליך הזה של מי הם הנציגים, החל מרמת בית-הספר וכלה ברמה הארצית. אני מבינה שבימים אלה, בעצם, מסיימים סוג של תקנות לטובת הבחירות האלה, ואני אשמח בתשובה לקבל הסבר איפה נמצאים התהליכים האלה ומה תהיה התוצאה שלהם. אני מבינה למשל, שכבר הולכים להקפיד על כך שהנציגים יהיו הורים לילדים במערכת החינוך, אבל אני רוצה לדעת האם ההסדרה תיעשה בכל הרמות – ברמת בית-הספר, ברמת היישוב וברמה הארצית – ואיך מתכוונים לפתור את הנושא הזה. במקביל אני עובדת על הצעת חוק וארצה לדעת אם יש בה צורך או אין בה צורך ומה נעשה כדי להסדיר את הנושא. אז זה דבר ראשון שהייתי רוצה להעלות על סדר-היום, ואשמח לקבל את התשובה.

הנושא השני – ובגללו הערתי על הזמן – הוא הנושא הגדול והמורכב יותר. אין ספק שעברנו במערכת החינוך במשך העשורים שינוי תרבותי משמעותי. יש קריקטורה שרצה באי-מיילים ובאינטרנט שמשקפת את השינוי הזה, שבה מראים מורה ביום הורים מול הורה וילדו, והמורה בעצם מתלונן או מעיר משהו לגבי התנהגותו של הילד, ואנחנו רואים שבשנת 1962 הגיבוי המיידי של ההורה ניתן למורה ובשנת 2012 הגיבוי המיידי ניתן לילד. הגענו למצב שיש לו שלל סיבות, חלקן חברתיות, חלקן קשורות לתחושת אובדן האמון במערכת החינוך, שמשקפות – כלומר ההורים, בעצם, הפכו למגינים של הילדים שלהם במערכת החינוך. הבעיה, כמובן – וכאן טמונה האירוניה ואולי אפילו הטרגדיה – היא שדווקא הילדים שהכי זקוקים להגנה לא מקבלים אותה, וילדים שלא זקוקים להגנה הם שרואים את הוריהם במערכת החינוך, והרבה פעמים אלה הורים שיש להם מעמד של עורכי-דין, עושים שימוש בחוקים – דיברנו על חוק זכויות התלמיד – במעמדם כעורכי-דין כדי להבהיל ולהפחיד את המערכת ולשתק אותה.

מה הבעיה? הרבה הורים מרגישים שבעצם הגיבוי האוטומטי שהם נותנים לילדים שלהם – הם עשו משהו טוב לילד; סייעו לו, עזרו לו, נתנו לו את התחושה שהם איתו. בפועל, ברוב המכריע של המקרים הם פוגעים בילד, כי בסופו של דבר ילד צריך לגדול, והוא צריך לגדול להיות אדם אוטונומי שפותר בעיות. ידוע שילדים במערכת החינוך שיודעים שההורים שלהם מגבים אותם באופן אוטומטי בכל בעיה, בין אם זה ציון שלדעתם הוא לא ציון ראוי, ענישה לא ראויה, משהו שאמרו להם – כשילד גדל לדעת שהוא מקבל גיבוי אוטומטי, הוא לא גדל להיות אדם אוטונומי. הוא יושב אחורה בכיסא. בדרך כלל, הגישה שלו למורה היא: "למה, מה תעשי לי?" ויש הגנה. בהרבה בתי-ספר ידוע שיש ילדים שהמורים יודעים שבהם לא נוגעים.

ודאי, חוששים מתגובת ההורים. הדבר הזה משפיע בצורה חמורה מאוד גם על מעמד המורים, ובסופו של דבר – על היכולת ללמד ולתת חינוך ראוי לכל התלמידים.

יש גם תופעות חמורה של כניסה, כמובן, של הורים לבתי-ספר ללא תיאום מראש, ללא הרשאה. יש תופעה מאוד נפוצה היום שמתארים בבתי-ספר: רק מורה מעיז להגיד משהו שאינו לרוחו של ילד – כבר שיחת טלפון סלולארי. תיארה לי מורה לאחרונה שהיא הוציאה ילד משיעור – דבר חריג כשלעצמו – ותוך שניות נפתחת הדלת ויוצאת יד עם סלולרי, זאת אומרת נכנסת יד לתוך הכיתה עם סלולרי: המורה, דברי עם אבא שלי, הוא בטלפון. כלומר, בכלל ברור שהמורים צריכים להיות זמינים, לענות במהלך השיעור, בהפסקות, בלילה, בסופי-שבוע, בחגים. תמיד צריך לענות להורים.

רק תלך לבתי-ספר ותדבר על זה עם מורים, ואתה יכול לשבת אתם שעות ולקבל סיפורים מכאן ועד להודעה חדשה. כשהתחלתי להסתובב, עוד לפני הכנסת, עם כל הנושא של החינוך, תמיד הנושא הכי פופולארי היה נושא ההורים. זה הדבר שהכי כואב היום למורים במערכת החינוך. הם מתארים יחסים שיצאו בכלל מכלל שיווי-משקל ושבוודאי לא תורמים להליך החינוכי. זו הבעיה.

הבעיה גם שהרבה פעמים מה שקורה הוא שמלמעלה, ממשרד החינוך, יוצאת רוח שאומרת: "חשוב מאוד הדיאלוג ושיתוף הפעולה בין ההורים למורים. הוא הכרחי לחינוך הילדים". ממה זה נובע? זה נובע משלל מחקרים שמראים שלהורים יש תפקיד מאוד חשוב בחינוך הילדים. דבר טריוויאלי, אבל לפעמים מסתבר שבחינוך מאוד אופייני שדברים טריוויאליים דורשים מחקרים. אבל הדבר הטריוויאלי הזה – מה שקורה זה שהרבה הורים, במקום להבין שהמשמעות של מעורבות בחינוך של ילדיהם זה לסייע בשיעורי הבית – לא לעשות את שיעורי הבית במקומם. אגב, ויש גם יותר ויותר תלונות של הורים ששיעורי הבית קשים מדי, כי הם עושים אותם – אז הכוונה היא לסייע לילד להצליח במערכת החינוך. אבל הפרשנות שניתנת לזה היום היא הגיבוי האוטומטי, היא הכניסה לבית-הספר, הרבה פעמים בצורה אלימה, וגם איום על מורים, מה שנקרא, או דברים פחות, אבל הסבר קשוח למורים איך עליהם להתנהג עם הילד, בין אם זה איך לפעול מולו ובין אם זה איזה ציון צריך לתת לו.

מה שקורה זה שהרבה מורים מוצאים את עצמם שמצד אחד, הם מקבלים ממשרד החינוך מסר שדיאלוג ושיתוף פעולה עם ההורים מאוד חשוב, אבל כיוון שאין מהצד השני הסדרה של הגבולות מול ההורים, אז מורים חסרי אונים והם מבינים שדיאלוג ושיתוף פעולה זה להיות זמינים כל שעה משעות היממה להורים שיתקשרו אליהם, שלהורים מותר לדבר אתם בכל שפה שהיא, להגיד להם כל דבר שהוא, ושהם צריכים להקשיב, כי ככה נראה דיאלוג ושיתוף פעולה.

לזה אני מבקשת לשים גבול, כי אני חושבת שהמצב היום הוא כל כך חמור, שצריך להבהיר איפה עובר הגבול. אישית, אני אגיד שעמדתי קיצונית. אני חושבת שבשעות בית-הספר אין להורים מקום במערכת החינוך. כפי שהיה בעבר – שהורים באו לימי הורים, שמעו מה המצב ואת עבודת החינוך עשו בבית – אני חושבת שזה הדבר הראוי והנכון. יש הרבה אנשים שרוח השיתוף והדיאלוג חשובה להם, אבל גם במקרה שלהם, אם בית-ספר רוצה יותר מעורבות של ההורים, חשוב להבהיר איפה עובר הגבול וצריך שייצאו הנחיות ברורות:

מותר או לא מותר להיכנס לשטח בית-הספר בלי תיאום מראש?

מותר או לא מותר להתקשר למורה?

לדעתי, יש נושאים שצריך להבהיר שהם לא נושאים. למשל ציונים – הורים לא צריכים להתקשר למורים בנושא ציונים. הילד צריך ללמוד לעסוק בנושא הזה מול המורה, אם הוא מרגיש שנעשה לו עוול. ככה הוא מתחנך.

יש הרבה מאוד נושאים. את כולם אני מבקשת להסדיר בחוק שאני מכינה במידה זו או אחרת, שתאפשר אוטונומיה לבית-הספר לבחור משהו על הספקטרום שבין גבול מוחלט שבו ההורים לא בבית-הספר לבין סוג של שיתוף פעולה, אבל גם להסדיר את שיתוף הפעולה באופן ברור. בטרם הדיון בוועדת החינוךגם יושב-ראש הוועדה ביקש, וגם לי מאוד חשוב, לקבל את תשובת המשרד, כדי שהדיון בוועדה יוכל להתקיים על בסיס תשובה לנושא שהוא בעיני קריטי להצלת המערכת.

 תודה רבה.

Comments Closed