חוק טל וכלכלה ציונית

ח"כ ד"ר עינת וילף מתייחסת לשאלה האם יכולה להיות כלכלה בין ציונים ללא ציונים בהקשר של חוק טל.

דבריה של ח"כ וילף:

תודה רבה לך, כבוד היושב-ראש, השר וחברי הכנסת, חברי הכנסת, אני רוצה להפנות אליכם שאלה אמתית. כבר כמה שבועות שאני מתלבטת בנושא הזה, ומעל כל מה שאני אגיד היום אני מעמידה סימן שאלה. השאלה שאני שואלת את עצמי זה האם תיתכן סולידריות בין ציונים ללא ציונים. לפני כמה שבועות, מגזין "דה מרקר" פרסם סדרה מרתקת של כתבות על מדינות רווחה ברחבי העולם. כשקראתי את הכתבות האלה, הגעתי לשתי מסקנות: האחת – שמדינת רווחה נדיבה יכולה להתקיים רק אם קיים אמון בין האזרחים לבין עצמם ובינם לבין הממשלה; והשנייה – שרמת האמון הזאת תלויה בנסיבות לידתה של האומה.

זה אומר שאם מדינת ישראל רוצה להשיג צדק חברתי, היא צריכה להסתכל לא על שבדיה, ולא על אמריקה, אלא על נסיבות לידתה.

אמריקה נולדה מתוך מרד מסים כנגד שלטון מרכזי, מרוחק ועריץ ונבנתה על-ידי יחידים שכבשו את הספר תוך הסתמכות עצמית. עד היום בנויה מדינת הרווחה האמריקנית על שנאת מסים וחשדנות תהומית כלפי השלטון המרכזי. מדינות סקנדינביה ההומוגניות קמו על בסיס שוויוני וסולידרי, ומשמרות רוח זו עד היום.

הורתה של מדינת ישראל היא התנועה הציונית. ללא הציונות, מדינת ישראל לא הייתה באה לעולם. הציונות הייתה מראשיתה תנועה משימתית, שבנתה על התגייסות קולקטיבית כדי ליישם רעיון ענק שהיה על גבול המופרך. ההתגייסות הובילה להקמת מנגנוני רווחה מהמתקדמים בעולם.

מדינת הרווחה במדינת ישראל פרחה בתקופה שבה הייתה סולידריות ציונית משימתית. מנגנוני הרווחה, שעליהם גאוותה של תנועת העבודה, קמו כמנגנוני סולידריות בין שותפים למשימה של בניין המדינה והקמתה. הם קמו כדי לאפשר עבודה עברית וכדי לאפשר שתהיה ערבות הדדית בין השותפים למשימת הדור.

לא היו ערבים ולא היו חרדים שותפים במנגנונים האלה, ולא במקרה. הערבים ראו, באופן טבעי, בציונות איום, והחרדים – כפירה. לא היה כל בסיס לסולידריות ושותפות בינם לבין הציונים. השותפות הזאת היא בעצם שותפות כפויה, ונעשו ניסיונות במשך השנים להתקדם, לבנות את האמון. אבל השאלה אם הצלחנו ואם זה בכלל אפשרי, אם אפשר לקיים צדק חברתי וסולידריות, כשיש קבוצות שבמובן מסוים רואות את עצמן כאזרחים בעל כורחם, ופיתחו אידיאולוגיות שמאפשרות להן להתמודד עם מדינה שהם לא רצו בה ולשמר את היחס האמביוולנטי למדינה.

ואז, כשאנחנו באים לבחור מה לעשות, צריך להבין שמדינת רווחה מצומצמת נוסח ארצות-הברית לא מתאימה לנו, כיוון שהשותפים לאתוס הציוני לא מוכנים לחיות במדינה שבה אין סולידריות בין אלה הנאבקים על קיומה. צאצאי ההתגייסות הקולקטיבית למען הקמת מדינה לעם היהודי בארץ-ישראל לא מוכנים לחיות במדינה שבה כל אדם לעצמו, והאתוס היחיד הוא זה של הסתמכות עצמית.

אבל מדינת רווחה נדיבה נוסח סקנדינביה לא מתאימה למדינה שיש בה שתי קבוצות גדולות שיחסן למדינה מורכב ולעתים עוין, ובנויות אפילו על אידיאולוגיות שמותר ורצוי לקחת, אבל אסור לתת.

ואם אנחנו רוצים לבנות צדק חברתי שבנוי על ההיסטוריה והתרבות שלנו, צריך לשאול באמת – ואני שואלת, ואני מודה שאני בתקופה של התלבטות בנושא הזה: האם אפשר לקיים סולידריות בין ציונים למי שאינם ציונים? ואם זה לא אפשרי, ייתכן שצריך להביט לשאלה הזאת באומץ ולהקים מודל חברתי שבו יש הלימה בין הנשיאה בנטל לבין התמורה החברתית. ומי שאינו רוצה להיות חלק בזה, יוכל לנהל את חיי קהילתו בנפרד, אך ללא בדל מימון של המדינה.

ואם זה בא לנושא הגיוס – יגויסו מי שמאמינים ברעיון ובהגנה על מדינת ישראל; יתוגמלו בהתאם. ומי שאינם מאמינים ברעיון הזה, ילכו לדרכם, יעבדו. אבל לפחות לא נשחק את המשחק הזה. תודה רבה.

Comments Closed