האם סולידריות בין ציונים ללא ציונים אפשרית?

המודל המתאים לישראל חייב להתבסס על ההיסטוריה של ישראל והתנועה הציונית

מאז פורסמו הכתבות ב-TheMarker על מדינות הרווחה בעולם, אני שואלת את עצמי בעצב ובכאב אם תיתכן בישראל סולידריות בין ציונים ללא ציונים, כי התובנות מקריאת הכתבות הן שמדינת רווחה נדיבה יכולה להתקיים רק אם קיים אמון בין האזרחים לבין עצמם ובינם לבין הממשלה; ושרמת האמון תלויה בנסיבות לידתה של האומה.

לדוגמה, אומת המהגרים האמריקאית נולדה מתוך מרד מסים נגד שלטון מרכזי, מרוחק ועריץ, ונבנתה על ידי יחידים שכבשו את הספר תוך הסתמכות עצמית. עד היום בנויה מדיניות הרווחה האמריקאית על שנאת מסים וחשדנות תהומית כלפי השלטון המרכזי. מדינות סקנדינוויה ההומוגניות קמו על בסיס שוויוני וסולידרי, ומשמרות רוח זו עד היום.

לכן, אם ישראל רוצה לעצב מודל מתאים של צדק חברתי, עליה להסתכל לא על שוודיה ולא על אמריקה, כי אם על עצמה ונסיבות לידתה. מדינת הרווחה בישראל פרחה בתקופה שבה היתה סולידריות ציונית ומשימתית.

הפגנה בקרית שמונה

הפגנה בקרית שמונה
צילום: עודד יעקבי

מנגנוני הרווחה שעליהם גאוותה של תנועת העבודה – קופות החולים, הסתדרות העובדים וחינוך ילדי עובדים – קמו כמנגנוני סולידריות בין שותפים למשימות של בניין המדינה והקמתה. לא היו ערבים ולא היו חרדים שותפים במנגנונים אלה, ולא במקרה. הערבים ראו בציונות איום והחרדים כפירה. לא היה כל בסיס לסולידריות ולשותפות בינם לבין הציונים.

עם ניצחונה של הציונות והקמת ישראל החליטו ראשי הציונות להפוך את מנגנוני הרווחה של תנועת העבודה למנגנוני הרווחה של המדינה החדשה, בין השאר, מתוך תקווה שהרווחה תוליד סולידריות, במקום להפך. ואולם השותפות הכפויה בין החרדים, הערבים והציונים לא הולידה אמון ולא הולידה סולידריות.

מרבית הערבים הפכו לאזרחים במדינה שלא רצו בקיומה, ומרבית החרדים, שעדיין ראו במדינה שקמה מעשה כפירה, פיתחו מנגנוני התנהגות הבנויים על העיקרון שמותר ואפילו רצוי לקחת, אבל אסור לתת; עיקרון ששיקף את יחסם המורכב למדינה הציונית שהם היו לאזרחיה בעל כורחם.

ככל הנראה, המודל המתאים לישראל חייב להתבסס על התרבות וההיסטוריה של ישראל והתנועה הציונית. מדינת רווחה מצומצמת נוסח ארה"ב אינה מתאימה לנו, מכיוון שהשותפים לאתוס הציוני אינם מוכנים לחיות במדינה שבה אין סולידריות בין אלה הנאבקים על קיומה. מנגד, מדינת רווחה נדיבה נוסח סקנדינוויה אינה מתאימה בחברה שיש בה שתי קבוצות גדולות שיחסן למדינה מורכב ולעתים עוין.

המודל הישראלי חייב להתבסס על הלימה גבוהה יותר בין נשיאה בנטל ושותפות למשימות הציוניות, לבין התמורה החברתית והכלכלית. מנגד, יש לאפשר למי שיחסם למדינה מורכב לקיים, במימון עצמי, חיי קהילה נפרדים. המשמעות היא שהמתגייסים לצה"ל יבואו מקרב הציונים, אך הם גם יתוגמלו בהתאם.

המשמעות היא שקצבאות הילדים יבוטלו והתקציב יועבר למתן שירותים, כגון חינוך חינם לגיל הרך לילדי הורים עובדים ומחפשי עבודה. המשמעות היא שתקציב ממשלתי יינתן רק למערכות חינוך המלמדות לימודי ליבה וחינוך ציוני, כולל לימודי יהדות וערבית, ומי שמבקש להתבדל יעשה זאת על חשבונו.

עלינו לשאול את השאלה הקשה: האם אנחנו שואפים לעצב חברה שיש בה צדק חברתי שיחזיק מעמד, ואם הדבר תלוי בנסיבות לידתנו כאומה, האם תיתכן סולידריות בין ציונים ללא ציונים?

הכותבת היא חברת כנסת מטעם סיעת עצמאות

http://www.themarker.com/news/1.1640271

Comments Closed