אין מקום לשינוי שיטת משטר בישראל

ח"כ ד"ר עינת וילף מדברת על שינוי שיטת משטר בישראל ומציגה את עמדתה בנושא. לדעתה, אין מקום לשינוי שיטת משטר בישראל.
כמו כן, התייחסה למעמדה של הכנסת בתקופה הנוכחית.

דבריה של ח"כ וילף:

תודה רבה, גברתי יושבת-הראש, השר, חברי חבריי הכנסת, השרה, אני רוצה לברך על מה שנאמר כאן;

במשך שנים אני מדברת על העובדה שאין מקום לשינוי שיטת משטר בישראל אל מול אופנות חולפות. לא בגלל שהשיטה שלנו כל כך נפלאה, אבל היא פשוט לא יותר גרועה מאחרות. דיברתי על כך באריכות היום בוועדת הכנסת ואני שמחה לראות שבסך הכול יש הצטרפות רחבה. לשמחתי, גם אלה שכן רוצים שינוי שיטת משטר, הם כל כך שונים בפרטים של התוכנית שלהם, שבסוף לא יקרה כלום, וזאת גם התוצאה הרצויה.

אני רוצה להתייחס לתמורות במעמד הכנסת, הדיבורים על ירידה באמון והתחושות של הירידה באמון. צריך קודם כל לזכור שאנחנו לא לבד. יש כאן מגמות בין-לאומיות. לאחרונה התפרסם סקר שדיבר על כך של-14% מהאזרחים האמריקנים יש אמון בקונגרס האמריקני. תוכנית הסאטירה האמריקנית, ה"דיילי שואו", יצאה לרחוב לראות מיהם אותם 14% שעדיין יש להם אמון בקונגרס האמריקני, כי לנקודת מבטם גם זה כבר היה יותר מדי. אנחנו, אגב, ביחס הזה במקום הרבה-הרבה יותר טוב. צריך לזכור שאלה מגמות חברתיות, מגמות עולמיות, שבהן יש ירידה באמון במבוגרים, אמון במוסדות בכלל.

אין ספק שגם תקשורת חושפנית משחקת תפקיד כאן. אי-אפשר להיות גיבורים גדולים כשכל דבר מועצם וכל דבר מדווח. פרסונליזציה של הפוליטיקה הפכה להיות הרבה יותר פוליטיקה של אישים מאשר של אידיאולוגיות. יש גם בעיה אמתית;

יותר ויותר מהבעיות שלנו בעולם הן בעיות גלובליות, אבל הפרלמנטרים והממשלות הם לאומיים, והיכולת שלהם להתמודד עם הבעיות האלה הולכת ומתמעטת כשהבעיות הן בעצם בעיות חוצות מדינות. הדבר מייצר פער בלתי נסבל מבחינת הציבור בין הכוונות הטובות של כל אחד מאתנו – ואין ספק שכל מי שיושב כאן הוא עם כוונות טובות. אבל היכולת לבצע את מה שאנחנו רוצים היא בהגדרה מוגבלת, כי כולנו מסכימים לשבת כאן אחד עם השני, וגם אם העמדות שונות לחלוטין, בכל זאת הסכמנו לשבת כאן ביחד ולהסכים איך לא להסכים. ולכן כל אחד מאתנו סובל מהפער בין הכוונות שלנו ובין הרצון שלנו לממש במלואה את מה שאנחנו מאמינים לבין יכולת הביצוע המוגבלת על-ידי כל אחד מהאחרים היושבים פה. וכך ראוי וכך צריך במדינה דמוקרטית.

אבל אולי בכל זאת רצוי שלמרות כל המגמות האלה, כן ננסה לעשות דברים כדי לסגור את הפער. אותי עדיין מפתיע שלמרות כל החשיפה וכל התקשורת יש פערי דימוי אדירים. מפלגות שמשום מה יש להן דימויים מאוד שליליים בתקשורת אבל אני רואה את חבריהן נמצאים כאן יום יום ושעה שעה, עושים נאמנה את עבודת הציבור שאינה מדווחת כלל. ולעומת זאת יש מי שנהנים לפעמים מדימויים חיוביים אך תורמים תרומה מכרעת לזילות הכנסת, לגימיקים זולים ולדברים שאינם מקדמים את הדיון הציבורי.

בסופו של דבר, אם אנחנו רוצים לשפר במשהו את מעמד הכנסת, את הקשר שבין הכנסת והציבור, עלינו לעשות זאת על-ידי שיתוף פעולה של גורמים רבים. יש את האחריות שלנו, אולי נצליח ביחד להסכים לחוקק פחות, להגיש פחות הצעות חוק, הרי אנחנו יודעים שהסיכוי שלהן להתקבל מועט. הרבה פעמים אלה רק הצהרות ויכול להיות שאנחנו צריכים להסכים למצוא דרך להגביל את זה, כי זה לא לטובתנו ולא לכבודנו. גם לבקש מהתקשורת לא לתת במה להצעות חוק שהן חסרות סיכוי, להעצים דברים יותר ממה שנדרש, וגם קריאה לאזרחים. אנחנו תמיד לוקחים את כל האחריות עלינו וזה בסדר, אבל ביחסי שלטון אזרח יש גם אחריות לאזרח, להכיר יותר, ללמוד יותר, להיות יותר מעורבים, ללכת מעל ומעבר. חברי, דב חנין, בירך יוזמות כמו "משמר הכנסת" ו"כנסת פתוחה", אבל גם הם לא תמיד הולכים עד הסוף, נסמכים על מה שיש, לא בודקים, מעוותים מציאות מאחר שלא בודקים אותה. כך שיש כאן אחריות מאוד גדולה אם רוצים לסגור את הפער הזה בדימוי שבין הכנסת לבין האזרחים.

בסופו של דבר, המשטר שלנו הוא המשטר הראוי לנו; הוא לא גרוע מאחרים. עלינו ללמוד להגיע להישגים כפי שהגענו עד עכשיו במסגרתו, והאמון של הציבור בכנסת – האחריות חלקה עלינו, חלקה על התקשורת, חלקה על האזרחים, ואנחנו צריכים לעבוד כולם יחד כדי להקטין במשהו את הפער הזה שבין הדימוי לבין המציאות.

תודה רבה.

Comments Closed