ח"כ ד"ר עינת וילף פנתה לסגן שר החינוך בנושא החתמת שעות נוכחות בחדרי מורים, זאת בנוסף לשאילתה שהפנתה אליו בשבוע שעבר באותו נושא.
בהמשך דבריה, התייחסה לתוצאות המחקר של מרכז המידע והמחקר של הכנסת בנושא פער בימי החופשה שיש לילדים לעומת הוריהם העובדים.
דבריה של ח"כ וילף:
שעון נוכחות בחדרי מורים:
תודה רבה. אני רוצה להתייחס לנושא הזה, כי כמובן אנחנו – ובוודאי גם אתה – מקבלים הרבה מאוד מכתבים ממורים על הקשיים ביישום, כשהקושי העיקרי הוא בתחושה שמיהרו לשים שעוני נוכחות, אבל התנאים כדי לאפשר לנוכחות בבתי-הספר להיות יעילה – הם לא נמצאים שם.
הרבה מאוד מהמורים עדיין – מבחינת היעילות שלהם, היכולת שלהם לבדוק בחינות – את זה הם עושים בבית. אין מה לעשות, אז הם יכולים לעבוד בשקט, יש להם את התנאים, והם מסוגלים לעשות את זה. אז יוצא שבהרבה מאוד מקרים מורים נשארים בבית-הספר בשעות, כי הם צריכים לצורך העניין לדפוק שעון, אבל את העבודה הם עדיין ממשיכים לעשות בבית. ואז מבחינתם העומס לא הוקל, אלא למעשה הוא הוכבד מאוד.
ענית לי על שאילתא בשבוע שעבר שאמרה שמנהלים רשאים לחתום למורים שהעבודה נעשית בבית. קיבלתי בעקבות זה הרבה מאוד תגובות של מורים שאמרו שאולי זה נכון, אבל מנהלים לא מוכנים לחתום. הם אומרים משפטים כמו, "אני לא ידוע מה אתם עושים בבית", כשברור שהם עושים את העבודה. אז גם מבחינתך אולי ראוי לבדוק כמה שעות באמת המנהלים בכלל חותמים עליהן, שאכן יש בבית; ושגם השעות שיש להם למכסה הן לא באמת שעות שהן רלוונטיות לכמות העבודה שהמורים משקיעים.
בגלל שמדובר בתקופת מעבר, ברור שכולם רוצים להגיע למקום שזה לא המצב. צריך לבחון איך כן מכניסים גמישות הרבה יותר גדולה במערכת, שמאפשרת לשעות השהייה האלה כן להתבצע במקום שבו נוח למורים לעבוד. ועד שבאמת אפשר להגיד שהתנאים לעבודה בבית-הספר הם כאלה שראויים לעבודה, אני חושבת שצריך להגדיל את מידת הגמישות של לשלם למורים על עבודתם בבית.
הרי בסופו של דבר – רק משפט אחד על רפורמת "עוז לתמורה" – רצו להעלות למורים את השכר אבל לא רצו לפרוץ את כל הסכמי העבודה במשק. אז מצאו את הפטנט הזה של להעלות להם את השכר תמורת כאילו שעות נוספות, כשלכולם היה ברור שממילא עושים את השעות האלה. רק לקחו את השעות האלה, שפעם היו שעות שקופות, והכניסו אותן עכשיו לשעות שהן לא שקופות.
אבל המורים עבדו גם קודם והם עובדים גם עכשיו. אז צריך רק לראות שהעלאת השכר הזאת שהתאפשרה לא באה עם הכבדה מיותרת על העבודה של המורים, שגם ככה היא לא קלה. תודה.
פער בין ימי חופשה של ההורים ביחס לימי חופשה של הילדים:
תודה רבה לך. כבוד היושב-ראש, סגן השר וחברי חבר הכנסת, כבכל שבוע אנחנו מבלים את יום רביעי בערב ביחד. למעשה ההצעה הזאת שייכת גם למשרד החינוך, אבל היא שייכת לא פחות למגזר הפרטי, למשרד התמ"ת ולאוצר ולכל מי שקובע את מדיניות החופשות של המועסקים.
אני רוצה לספר איך הדבר הזה התחיל. בשיאה של המחאה החברתית התארחו בוועדה למעמד האשה מובילות מחאת העגלות, מחאה שאישית גם מאוד הזדהיתי אתה. הן הגיעו ודיברו על הרבה נושאים. אנחנו כולנו זוכרים את הנושא של מחירי הטיטולים ומחירי ה"מטרנה", וכמובן את הנושא של חינוך חינם, שהוא מענה מאוד חשוב שנעשה לדרישות של המחאה החברתית. חינוך חינם לגיל הרך.
אבל הן העלו עוד נושא. הן אמרו: תראו, מעבר לנושאים האלה שמדברים עליהם, של יוקר המחיה של המוצרים לתינוקות ולילדים וחינוך חינם לגיל הרך, יש נושא שמאוד מעיק עלינו, והוא הפער בין ימי החופשה שיש לנו כאמהות, כהורים עובדים, לבין ימי החופשה שיש לילדים בבית-הספר. הן אמרו: הפער הזה נראה לנו מאוד גדול, והפער הזה בסוף גם מתבטא בכסף. כי כשאנחנו, ההורים, עובדים והילדים לא בבית-הספר, צריך קייטנות וצריך למצוא מטפלות ופתרונות, בוודאי כשהילדים צעירים.
כולנו גם יודעים שהעולם השתנה. פעם היו משאירים ילדים בחצר לשחק אחד עם השני, והיום עושים את זה הרבה פחות, אז גם העלויות עלו. הן ביקשו להפנות את תשומת הלב לנושא הזה.
אמרתי להן שזה נשמע לי אכן נושא כאוב וגם חשוב, וביקשתי ממרכז המחקר והמידע של הכנסת לבדוק האם התחושה שמצבנו קשה אמיתית או לא. אז קודם כול, שלא תהיו במתח – כן. התחושה אמיתית, מצבנו אכן יחסית קשה. אני רוצה להציג את הנקודות העיקריות שעלו במחקר שעשתה אורלי אלמגור לוטן ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, וכתמיד – עשו עבודה יסודית וממצה.
הם בעצם הלכו, ובאמת בעבודת טרחה ובעבודת נמלים, הסתכלו על מדינות ה-OECD, על לוח החופשות שלהן, על לוח החופשות של ההורים העובדים; ובעצם הביאו את המספרים הבאים. הם לקחו את ימי החופשה של הילדים במערכת החינוך, החסירו מהם את ימי החופשה של ההורים, והסתכלו על הפער הזה.
הפער בישראל הוא 66 ימים, והוא מהפערים הגדולים בעולם. ברור שזה לא נכון לכל אדם. כלומר, יש הורים שהם ותיקים יותר במערכת, אז יש להם יותר ימי חופשה. אבל ההסתכלות כאן היתה הסתכלות השוואתית, במיוחד על הורים צעירים, שהם בדרך כלל במדרג עדיין עם פחות ימי חופשה לעומת מי שהם ותיקים יותר במערכת.
המספר הזה של 66 ימים הוא אחד המספרים הגבוהים בקרב מדינות ה-OECD. למעשה, רק ליטא כמונו או גבוהה מאתנו. כתוב כאן גם צרפת, אבל לאור תרבות ה-vacances הצרפתית, אני מתקשה להאמין לזה – אולי הם לוקחים הרבה יותר חופשות ממה שהם מדווחים. אבל הממוצע במדינות הוא 50. כלומר, אם אנחנו רוצים להגיע לאיכות חיים שהיא איכות החיים המקובלת במדינות ה-OECD, במדינות המפותחות, שאנחנו משתייכים אליהן – אנחנו צריכים לראות איך מורידים 16 ימים מהפער הזה לכל הפחות. אני חושבת שרצוי אפילו לחשוב על יותר, על 20 ימים, כדי להיות עם המדינות המתקדמות יותר.
את הפער הזה צריך לסגור בשתי דרכים. צריך לסגור אותו גם דרך מערכת החינוך, כלומר פחות ימי חופשות. ואגב, חופשת הקיץ במדינת ישראל היא לא חריגה. מה שחריג אלה מספר ימי החופשה במהלך השנה. כלומר, זה השילוב ששם אותנו כל כך גבוה. יש מדינות, כמו בריטניה, שיש להן מספר ימי חופשה דומה לנו במהלך השנה, אבל חופשת הקיץ שלהן קצרה בשבועיים. ויש מדינות עם חופשות אפילו יותר ארוכות בקיץ, אבל במהלך השנה אין להם כל כך הרבה ימי חופשה כמו שיש לילדים בישראל.
צריך לראות איך סוגרים את הפער הזה. הפער הזה צריך להיסגר. אני חושבת שבעיקרון צריך ללכת על מודל של חצי-חצי בערך. בין שבוע לעשרה ימים צריכים להיחתך במשרד החינוך, ובין שבוע לעשרה ימים צריכים להתווסף לחופשות שההורים מקבלים מן המעסיקים. וכאן יש מהלך הרבה יותר גדול כמובן, של הסתדרות ומגזר ציבורי ומעסיקים. אבל לפחות עכשיו – בזכות מחאת העגלות, בזכות מה שאמרו אותן אמהות – יש לנו מספר יעד. כלומר, עכשיו זו לא רק תחושה – אנחנו יכולים עכשיו להגדיר שמדינת ישראל רוצה להיות עם פחות מ-50 ימי פער. וסביב הגדרת היעד הזה מתחילים לבחון איך אנחנו מצמצמים את הפער דרך משרד החינוך ודרך המעסיקים.
אני רוצה להוסיף שבהרבה מאוד מדינות, דבר נוסף שמכביד את העול בישראל, זה לא רק מספר הימים אלא הסבסוד למסגרות באותם ימים שכן יש את הפער. כלומר, הרבה מדינות לא רק שמצבן טוב משלנו במספר הימים שבהם הילדים – מספר החופשות בפער; אלא כשהילדים לא בבית-הספר וההורים עובדים, יש סבסוד למסגרות לטובת הילדים, בוודאי למשפחות במצב סוציו-אקונומי גרוע יותר.
ככלל, התפיסה היא שכן צריך לספק מענה בתקופות שהילדים בחופשה מבית-הספר וההורים עובדים. וכאן כן, זה יותר באחריות משרד החינוך, תמ"ת. אבל צריך לחשוב לא רק על הקטנת החופשות, אלא גם בזמן החופשות מענה יותר טוב, סבסוד להורים שצריכים למצוא מענה לילדים שלהם.
אני חושבת שלפחות עכשיו יש לנו הגדרת מטרה הרבה יותר ברורה, אנחנו יודעים שהתחושה הקשה שהוציא את אותן אימהות למחאה הייתה מוצדקת – אכן מצבנו גרוע, הגרוע ביותר, כמעט, בקרב כל המדינות המפותחות.
ואני רוצה רק לסיים בסיפור חמוד. אתמול נפגשתי עם תלמידי כיתה ו' ואמרו להם שאני חברה בוועדת חינוך, אז הם שאלו מה אני יכולה לעשות למענם כחברה בוועדת חינוך, והם ביקשו אם אני יכולה להוסיף להם חופשות. זאת היתה אחת השאלות הראשונות שלהם.
אמרתי להם שכנראה דווקא להיפך, שכנראה אני דווקא אפעל להקטין להם את החופשות. כמובן היו מזועזעים, מייד אמרו: לא. ומייד ביקשו לראות איך אפשר להסיר את רוע הגזירה. ואז אחד הילדים שאל: האם המחאה החברתית השפיעה עליכם כחברי כנסת? האם היא שינתה משהו?
אז אמרתי: כן, נושא החופשות עלה מהמחאה החברתית. באו האימהות עם העגלות, ממחאת העלות, והנושא הוא תוצאה ישירה של המחאה החברתית, שאתם צריכים שיהיו לכם פחות חופשות. אז הילדים ענו: אז כנראה לא הבנת את המחאה החברתית טוב. אז זהו, אבל אמרתי להם שאני חושבת שכן. תודה רבה.