לא ימין, לא שמאל, הישראלים בחרו בשינוי מבפנים

almonitor

הבחירות בישראל לא עסקו בשלום, אומרת ד"ר עינת וילף, אלא בהתמקדות “בבניין האומה בבית”.

להיות ישראלי בעולם זה להסתובב לעתים קרובות בתחושה שישראלים ובחירותיהם אינם מובנים ואינם מפורשים נכון. בעת הבחירות לפני שלושה שבועות התראיינתי רבות לתקשורת הזרה. עניינה אותם שאלה אחת בלבד: מה משמעותן הבחירות ותוצאותיהן לשלום. התקשורת העולמית סיפרה סיפור על הקצנה ישראלית ימינה בימים שלפני הבחירות, ועם היוודע התוצאות דיווחה, באנחת רווחה ניכרת, על שיבתם של הישראלים למרכז. עבור מרבית הישראלים הן השאלה על השלום והן הפרשנות ביחס להקצנה ימינה ולשיבה למרכז לא היו יכולות להשמע פחות מחוברות לבחירות מנקודת מבטם.

הבחירות בישראל לא עסקו בשלום ואף לא קרוב לכך. כשהעולם ביקש לדעת האם הישראלים הלכו לימין או לשמאל או שמא למרכז, הישראלים בכלל בחרו אם ללכת פנימה או החוצה ובחירתם הברורה היתה פנימה. אם לשאול מונח מהדיון האמריקאי בבחירות האחרונות, הישראלים החליטו להתמקד “בבניין האומה בבית”.

רבים מאלה המתעניינים בישראל היו מוטרדים עמוקות מבחירתם של הישראלים להתמקד פנימה. הם תהו כיצד יכולים הישראלים לעשות זאת כשהעולם הערבי סביבם עולה בלהבות, כשהם ממשיכים לשלוט בגדה המערבית ההופכת חסרת שקט מיום ליום וכשאיראן ממשיכה במאמציה להשיג יכולות גרעיניות צבאיות. פרשנים מתוסכלים ראו בכך סימן לבריחה מן המציאות או לאדישות בוטה.

אבל הישראלים עשו בחירה רציונאלית. הם לא ברחו מהמציאות ולא הפגינו אדישות כלפיה. להיפך, הישראלים הביטו סביבם: לעולם הערבי, לגדה המערבית ולאיראן והעריכו שהם לא צפויים לעמוד בפני הכרעות קשות בתחומים אלה בזמן הקרוב. בין אם בניתוח קר או מתוך תחושה, הישראלים הבינו שהעולם הערבי יהיה מוצף בבעיותיו לעוד שנים רבות, שהערבים בגדה המערבית, גם אם הם ממשיכים לתעב את השליטה הישראלית על חייהם, עדיין אינם בשלים לקבל את ההחלטות הקשות שיביאו את השליטה הזו לידי סיום, ושהנושא האיראני, גם אם קריטי, תלוי במגוון רחב של מרכיבים ולא יוכרע בבחירות כלליות.

המבט פנימה של הישראלים גם מסביר את מעמדו חסר התקדים וללא השוואה של נתניהו כאדם היחיד שמרבית הישראלים מוכנים לקבל כעת כראש ממשלה. לאחר שכראש ממשלה משל על ארבע שנים של שקט ויציבות נדירים, וזאת בעת שמהפכות סוחפות את העולם הערבי, הישראלים בחרו לתת לנתניהו לטפל עבורם "כקבלן" לענייני חוץ ובטחון במטרה להתמקד בנושאי פנים. הם הבינו שגם אם נתניהו לא יביא שלום, הוא גם לא יסבך אותם במלחמה ובתקופה של חוסר ודאות קיצוני, הם מצאו בכך נחמה.

בבחירות אלה הישראלים גם הביטו אחורה להיסטוריה שלהם. הם הזכירו לעצמם שבעוד הסכסוך עם העולם הערבי נמשך יותר ממאה שנים, זה מעולם לא עצר אותם מלבנות את החברה, התרבות והכלכלה בישראל. הם הבינו שם אם אין פתרון מיידי לסכסוך עם העולם הערבי, אין משמעות הדבר שיש לעצור את חייהם כעם וכמדינה. השלום הוא עדיין בעדיפות עליונה לישראלים, אלא בהעדר אפשרות סבירה להגיע לשלום בקרוב, הדבר הרציונאלי לעם יצרני ופעיל הוא להפנות את האנרגיות הניכרות שלו למטרות אחרות.

כך שבבחירות אלה הישראלים נתנו את קולם לשלל מפלגות שלא העמידו חלופה למנהיגותו של נתניהו בתחום יחסי החוץ והבטחון, אבל הבטיחו לקדם שלל נושאים פנימיים. הם הצביעו במידה למפלגת העבודה, שלראשונה בהיסטוריה שלה לא אמרה דבר על האתגרים החיצוניים של ישראל והמענה הנדרש להם, והתמקדה כמעט לחלוטין בנושאים חברתיים וכלכליים. הם הצביעו עבור מפלגתו של נפתלי בנט "הבית היהודי" שגם אם הביעה את התנגדותה למדינה פלסטינית, העמידה את הנושאים הכלכליים והחברתיים של מעמד הביניים במרכז הקמפיין שלה. והם הצביעו במידה ניכרת למפלגת "יש עתיד", שמלבד אמירה חולפת על הצורך במו"מ עם הפלסטינים, התמקדה כל כולה בבעיות של המעמד הביניים הישראלי. המפלגה היחידה שהעמידה את החזרה לשולחן המו"מ עם הפלסטינים בראש סדר העדיפויות, “התנועה" של ציפי לבני, קיבלה 5% מהקולות, וזאת לא מכיוון שהישראלים אינם רוצים במו"מ, אלא שהם מעריכים שבהינתן המצב בעולם הערבי, מדובר במאמץ חסר תוחלת.

המבט פנימה מסביר גם את טבעם המוזר של המו"מ הקואלציונים. בעוד שאין לנתניהו מתחרים כמועמד לראשות הממשלה (82 חברי כנסת המליצו עליו לנשיא והנותרים לא המליצו על איש), הוא עומד בפני קשיים לא פשוטים בהרכבת קואליציה כשכל שותפיו הפוטנציאלים מתגוששים זה עם זה במטרה להעמיד את המטרות הסותרות שלהם בתחומי פנים בראש סדר העדיפויות.

המבט פנימה מסביר גם את הברית ההדוקה בין בנט ולפיד שטשטשו את החלוקה המסורתית בין ימין ושמאל כדי ליצור שיתוף פעולה הדוק על נושא פנים מרכזי והוא אי השתתפותם של החרדים בשירות הצבאי ובכלכלה בישראל. אם לסיפור שסופר בתקשורת הבינלאומית לפני הבחירות שישראל פנתה ימינה, ואנחת הרווחה שהובעה בעקבות הצלחת מפלגת "יש עתיד" על כך שישראל היא בעצם מרכזית ומתונה, היה קשר כלשהו למציאות, הברית בין לפיד לבנט לא הייתה אפשרית, ותפקידה של לבני כקבלנית משנה למו"מ לשלום תחת נתניהו לא היה נמצא כלל על הפרק.

האמת היא שישראל אינה יותר ימנית, שמאלית או מרכזית ממה שהייתה בבחירות האחרונות. הישראלים פשוט עשו בחירה רציונאלית להשאיר בצד את החלוקות הללו שהתאימו לעידן בו הם עמדו מול החלטות כבדות וקשות בתחומי חוץ ובטחון, ולהפנות את משאביהם הניכרים לבניית האומה בבית.

Comments Closed