חידוש המשא ומתן: הבחירה בין שלום לחיים

almonitor

פרשנים מדברים על אופטימיות זהירה בעקבות חידוש המשא ומתן, אך הנתונים מראים שהקפאון המדיני של השנים האחרונות הביא לירידה דרסטית ב"קרבנות השלום" הישראליים והפלסטיניים.

אני כותבת את הדברים הבאים כאזרחית, לא כמי שמנתחת את הפוליטיקה הישראלית והאזורית ולא כפוליטיקאית עם תפישת עולם. אני כותבת את הדברים הבאים כאזרחית ישראלית היושבת בבתי קפה עם חברים, קונה פיצה לילדיה ונתקעת בפקקים מאחורי אוטובוסים: חידוש השיחות בין ישראל לפלסטינים ממלא אותי חרדה.

פרשנים של תהליך השלום, מרוצים מהרלבנטיות המחודשת שלהם, מדברים על האופטימיות הזהירה, הסקפטיות הכללית ובעיקר האדישות של ישראלים ופלסטינים המאמינים שדבר לא ייצא מהשיחות המתחדשות. אך חלקי אינו עם המקווים, הסקפטים או האדישים. מה שאני חשה הוא חרדה.

מזה עשרים שנה ששיחות השלום מלוות בהתקפות טרור ובמוות. ככל שהשיחות בשנים אלה היו רציניות יותר, עלה מספר הנרצחים. ככל שהמו"מ התקרב לנושאי הליבה שקרעו וקורעים את הישראלים והפלסטינים זה עשורים רבים, המטורפים משני הצדדים יצאו ממחילותיהם במטרה להרוג, לפגוע ולהעלות באש כל סיכוי לשלום.

החיבור בין מו"מ לשלום לטרור הפך חזק כל כך שבשנות ה- 90 אף קראו לנרצחים ולנפגעים "קורבנות השלום”. השמאל, ובתוכו אני, היינו כל כך אובססיבים לשלום, שהתעקשנו על המשך המו"מ למרות פעולות הטרור האכזריות, מתוך טענה שדווקא זו הדרך לכבד את "קורבנות השלום”.

אבל לשלום לא אמורים להיות קורבנות. גם לא למו"מ בדרך אליו.

אני מקשיבה בחרדה לקולות הגבריים המסבירים לי כמה חשוב שהשיחות התחדשו. אני מקשיבה לפרשנים, פוליטיקאים, ואנשי בטחון בדימוס מסבירים בקולות עמוקים ובביטחון שלא נסדק למרות שנים של הערכות מוטעות, שהקפאון בשיחות השלום מסוכן, שהסטטוס קוו אינו יכול להימשך ושאינתיפאדה שלישית הייתה פורצת לו השיחות לא היו מתחדשות.

העובדה שהנתונים לא תומכים בטענות אלה שהן לכאורה ברורות מאליהן, לא יצרה שום תחושת אחריות, צניעות או מידה ראויה של ספקנות עצמית. אבל העובדות הן שככל שהקפאון בשיחות נמשך, הרגנו אחד בשני פחות ופחות. בשנים האחרונות שבהן לא נוהל מו"מ, מספר הישראלים והפלסטינים שנהרגו כתוצאה מעימות אלים ביניהם היה הנמוך ביותר מזה עשורים, וייתכן אף שבכל ההיסטוריה של הסכסוך.

נכון, אין הילה בקפאון. הוא אינו מלווה בלחיצות ידיים על מדשאות מוריקות. אין פרסי נובל לשלום למי ש"רק" מונע מהישראלים ומהפלסטינים להרוג אחד בשני. אבל עבור הישראלים וגם הפלסטינים, משמעות הקפאון של השנים האחרונות היתה חיים.

כך שאני תוהה האם זה באמת נכון שעצם חידוש השיחות הוא דבר טוב ומטרה ראויה כשלעצמה. אני תוהה האם נכון לעודד את מי שדוחף את הצדדים לשולחן המו"מ כשאין לו וודאות שתוצאת המו"מ היא הסכם המסיים את הסכסוך וההרג. הביטוי השגור שעדיף לנסות ולהכשל מאשר לא לנסות בכלל אינו מתאים במקרה זה. מכיוון שהמשמעות של לנסות, ובוודאי לנסות ולהכשל, היא חזרה לתקופה שבה היה פחד ללכת לבתי קפה, לקנות פיצה, ואימה בלהתקע בפקק מאחורי אוטובוס.

אני יודעת שהדבר הנכון הוא למחוא כפיים לשיחות המתחדשות, אבל רגע לפני שאנחנו יוצאים לדרך זו, רציתי לחלוק את תחושותיי כאזרחית הצופה בכך בחרדה וכמי שאומרת לעצמה שאם גם הפעם הבחירה תהיה בין שלום לחיים, היא בוחרת בחיים.

Comments Closed