דמוקרטיות כבר לא נלחמות

haaretz

בעבר היה נהוג לומר שדמוקרטיות אינן יוצאות למלחמות זו כנגד זו. ייתכן שיתברר בעתיד הלא רחוק כי דמוקרטיות אינן יוצאות למלחמות כלל. הרעיון שדמוקרטיות אינן נלחמות זו בזו, "תיאוריית השלום הדמוקרטי", מבוסס על ההנחה שסף היציאה למלחמה של דמוקרטיה אחת ברעותה הוא גבוה ביותר. אחת הסיבות המרכזיות היא לכך תחושת ההזדהות של הציבורים במדינות דמוקרטיות אלה עם אלה על בסיס הערכים המשותפים. תיאוריה זו הניעה למשל את המדיניות של הנשיא בוש הבן לקדם דמוקרטיה במזרח התיכון. לתפיסתו מזרח תיכון דמוקרטי היה מוביל למציאות של שלום.

אך בשנים האחרונות נדמה כי רף היציאה של דמוקרטיות למלחמה בכלל, לא רק כנגד דמוקרטיות אחרות, נעשה גבוה עוד יותר. לא רק שדמוקרטיות אינן יוצאות למלחמות זו כנגד זו. ייתכן שאנחנו צועדים לעבר עידן שבו דמוקרטיות אינן יוצאות למלחמות כלל. לכל היותר הן מעורבות במבצעים צבאיים מוגבלים מאוד, מצומצמים ביותר, המסתיימים תוך זמן קצר מאוד, ורצוי בשותפות עם דמוקרטיות אחרות, כשגם מבצעים אלה נעשים נדירים ביותר.

העלייה הדרמטית ברף היציאה למלחמה בדמוקרטיות נובעת לא רק מהצורך לקבל את הסכמת הפרלמנט, הקונגרס או הכנסת, אלא מירידה מתמשכת באמון הציבור בכל מערכות השלטון. הציבור בכל הדמוקרטיות מאמין פחות למנהיגיו, למערכות הבטחון והמודיעין. אין המדובר רק בטראומת המלחמה בעיראק עבור הבריטים והאמריקאים. בכל הדמוקרטיות מצטברים תהליכים המערערים את אמון הציבור במנהיגיו וחותרים תחת נכונותו לאפשר למנהיגים אלה להוביל אותו למלחמה.

הציבור דורש ממנהיגיו הרוצים להוביל אותו למלחמה שקיפות גבוהה יותר. המנהיגים נדרשים לספק מידע רב, לענות לשאלות קשות, לחשוף את תהליכי קבלת ההחלטות ואף לשתף את הציבור בהן ישירות ובאמצעות נציגיו. הציבור רוצה לדעת לא רק מהן הסיבות ליציאה למלחמה אלא מהן התוצאות הצפויות ולוודא שכלל התרחישים נשקלים לעומק. בנוסף, המידע המגוון הנמצא היום ברשתות מאפשר לאנשים פרטיים לנתח את הערכות המודיעין המבססות את העילה למלחמה ובאמצעות "חוכמת ההמונים" לנפק הערכות חלופיות שבעבר היו נחלתן הבלעדית של מערכות מודיעין מתקדמות. כמו כן, חשיפת מסמכים ותוכניות סודיות כגון פריזם מערערים את האמון בטיב שיקול הדעת והכוונות הטובות של השלטון, והמחאות החברתיות מחדירות לתודעה הציבורית חשד קבוע ביחס לכוחות הכלכליים והביורוקטיים שעלולים לדחוף למלחמות.

מעבר לתופעות רחבות אלה, בכל מה שנוגע למזרח התיכון, התחושה המצטברת היא ששום דבר טוב לא יכול לצאת מהתערבות באזור. במובן זה המזרח התיכון של היום הוא אפריקה של לפני כמה עשורים. חור שחור של מלחמות אזרחים, לאומים ושבטים. מקום מעורר רחמים, שאפשר להתגייס לשיר ולהתרים למענו, אבל לא מקום שכדאי לבזבז למענו חיי אזרחים מערביים.

לכן, כשמדובר ביציאה למלחמה על ידי מדינה דמוקרטית, בין אם זה תקיפה בסוריה, באיראן או ברצועת עזה, אין כלל שאלה של מנהיג הססן או נחוש, חזק או חלש. כל המנהיגים בדמוקרטיות פועלים היום בסביבה ציבורית שונה מאוד ותחת מגבלות קשות מבעבר. רף היציאה למלחמה בדמוקרטיות גבוה מאי פעם וזו תופעה שהיא מעבר למנהיג הבודד וגדולה יותר מכל מדינה וכל מלחמה.

Comments Closed