מתי ישראל צריכה לשים גבול למסורת הבדואית?

almonitor

הסכסוכים המשפטיים המתמשכים בין מדינת ישראל למיעוט הבדואי שבה, ביחס לבעלות על אדמות בנגב, נדמים בראשונה כנדבך נוסף בסיפורי דוד וגוליית ויחסי רוב ומיעוט במדינת ישראל ובמזרח התיכון. אך המחלוקת בין מדינת ישראל לקהילה הבדואית היא בו בזמן אוניברסלית יותר וספציפית יותר משאלות רוב ומיעוט רגילות. אוניברסלית מכיוון שהיא נוגעת בשאלת החיבור הבלתי אפשרי בין מדינת רווחה מודרנית לחברות פטריארכליות מסורתיות שדורשות להתמיד במסורותיהן, ויותר ספציפית מכיוון שהיא נוגעת באופן הייחודי שבו הבדואים כשבטים נוודים מתייחסים לבעלות על אדמה.

הרעיון האוניברסלי של רב תרבותיות עוסק בערך השווה של מסורות שונות והצורך לכבד אותן, גם כשהן שונות מהותית מאלה של הרוב. אבל מה צריכה מדינה לעשות כאשר חוקיה שלה מתנגשים עם המסורות המקומיות? איפה יש לשים את הגבול, תרתי משמע?

בישראל, ככל המדינות, יש חקיקה שמסדירה בעלות פרטית על אדמה ונדל"ן. אבל הבדואים, כשבטים נודדים, פיתחו במשך ההיסטוריה מסורות בעל פה של "בעלות על אדמה". אדמות אלה מעולם לא נרשמו כאדמות פרטיות או הוכרו ככאלה תחת האימפריה העותמאנית והמנדט הבריטי ששלטו באזור, ולפיכך לא ניתן היה להכיר בבעלות עליהן כבעלות פרטית מימי טרום מדינת ישראל.

במשך עשרות שנים ניסתה מדינת ישראל לנהל מול הבדואים מו"מ שיביאו לפשרה בין הטענות השבטיות לבעלות על הקרקע לבין הצורך ברישום מסודר של בעלות פרטית במרשמי המדינה. אני יכולה להעיד בעצמי על מורכבות בנושא. כחברת כנסת קיבלתי פניות רבות מאזרחים בדואים בבקשה לסייע להם להסדיר נושאי בעלות מול המדינה. במשך תקופה של שלוש שנים, על רקע דו"ח השופט גולדברג ובעת הכנת חוק פראוור/בגין, ישבתי איתם בכפריהם בהזדמנויות שונות, מעיינת במפות, בניסיון לסייע. ככל ששאלתי יותר שאלות, כך הבנתי עד כמה הנושא מסובך.

היה כמעט בלתי אפשרי, אם לא לגמרי בלתי אפשרי, להתיר את סבך המסורות השבטיות של בעלות על הקרקע. על אף שהיישובים ישבו על אזורים נרחבים, ובתוכם היו אזורים ריקים רבים, יושבי הכפרים לא הצליחו להסכים על העברת אדמות שונות לטובת שימושים ציבוריים כגון בתי ספר, מתנ"סים, ותשתיות. הסיבה היתה שבהתאם למסורות שלהם, לאדמות אלה היו בעלים, אף על פי שאלה לא היו מוסדרים בשום רישום רשמי, ואם היו משתמשים בהם לטובת תשתיות או מטרות ציבוריות, היו פורצים סכסוכים שבטיים.

הדבר היחיד שהמנהיגים הבדואים יכלו להסכים עליו זה שמדינת ישראל צריכה להקצות מאדמותיה שלה לטובת השירותים להם הם נדרשו, גם אם היה מדובר באדמות המרוחקות מאלה שעליהן ישב השבט. וכך נותרה בעינה השאלה: כמה רחוק צריכה מדינה מודרנית ללכת כדי לכבד מסורות מקומיות? באיזו נקודה על המדינה למתוח קו ולהשתמש בכוחה הכופה, בניגוד למסורות המקומיות, כדי לחייב שינויים שיביאו לכך שהכפרים הבדואים יקבלו את השירותים הראויים שכל אזרח צריך לקבל במדינה? כמה רחוק צריכה המדינה ללכת בקבלת טענות בעלות שאינן ממוסמכות ונשענות על מסורות מקומיות, כשאזרחים אחרים אינם יכולים לקבל בעלות פרטית על קרקע בטענות אלה?

דוגמה אחרת לדילמה זו היא המסורת של ריבוי נשים בשבטים הבדואים. כפי שיש לצפות ממדינה מודרנית, ריבוי נשים בישראל אסור בחוק. אך הבדואים מצאו דרכים לעקוף את החוק ולהמשיך במסורת ריבוי הנשים. הם עושים זאת באמצעות נישואים וגירושים חוזרים. גבר בדואי נושא אישה בדואית צעירה. לאחר שהיא יולדת לו כמה ילדים הוא מגרש אותה. מכיוון שאין ולא יכול להיות חוק שמגביל את זכותם של גרושים לגור זה לצד זה ולעשות מה שהם רוצים אחד עם השני, גרושתו תמשיך לחיות לידו ואף תמשיך ללדת לו ילדים. יותר מכך – מרגע שהיא אם חד הורית, היא זוכה לתמיכה ניכרת ממדינת הרווחה. בינתיים, בעלה לשעבר מתחתן עם אישה נוספת שגם אותה יגרש בבוא הזמן, וכן הלאה. כל זאת חוקי לחלוטין אך מאפשר לבדואים להמשיך במסורת ריבוי הנשים, והפעם בתמיכת מדינת הרווחה הישראלית, שירותי בריאות מתקדמים ואידאולוגיה של רב תרבותיות.

כך שלפני ששופטים את מדיניות המדינה יש לשאול: כמה סובלנות יכולה מדינה רב תרבותית להראות כלפי תרבויות וקהילות שהערכים שלהן עצמן אינם סובלניים ואף הרסניים? אלה אינן שאלות פשוטות. כפי שלכל אישה צריכה להיות הזכות לחיות בנישואים מכבדים בין שווים, וכך לילדים הזכות לבתי ספר הקרובים לבתיהם, ולאבות ואמהות שירותי בריאות ותעסוקה הקרובים למקום מגורם. לאחר עשרות שנים של סכסוכים משפטיים, מדינת ישראל, באמצעות תוכנית פראוור-בגין מנסה סוף סוף להעלות את השבטים הבדואים על מסלול של בעלות פרטית על קרקע שיאפשר להם להיות בעלי נכסים שישמשו אותם לטובת פיתוחם כפרטים וכקהילה. התוכנית אינה מושלמת, אבל היא מרחיקת לכת. אף מדינה מודרנית לא יכולה לקבל באופן מלא את המסורות המקומיות של כלל מיעוטיה, במיוחד כשהדבר הרסני לאזרחים עצמם. בשלב מסוים יש לשים גבול.

Read more: http://www.al-monitor.com/pulse/iw/originals/2013/12/prawer-bill-israeli-bedouin-multiculturalism-minority.html#ixzz2xovthRrX

Comments Closed