הדו־קרב באו"ם של הנאומים בצהרי היום של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וראש הרשות הפלשתינית, אבו מאזן, נתן את האות להמשך המערכה המתנהלת על צדקת הרעיון הציוני בדעת הקהל העולמית. המערכה התודעתית המתנהלת בעוז כנגד ישראל והציונות אינה חדשה, אבל בשנים האחרונות – לאחר כישלון המאבק האלים – היא מוקד הפעילות הפלשתיני כנגד ישראל.
רבים מדי בעולם טועים לחשוב שמשום שמדובר במערכה המתנהלת באמצעות מילים, תמונות ודימויים, היא מאיימת פחות מזו המתנהלת באמצעות טילים, מנהרות וטרור.
אבל גם אם האמצעים אינם "אלימים", מטרתה של המערכה אלימה; המטרה היא לקבע בתודעה העולמית את מדינת ישראל ואת הרעיון הציוני כרוע המוחלט – רוע שטוב יהיה לעולם בלעדיו. הפעילות ה"לא אלימה" להפיכתה של ישראל לשטן העולמי מכינה את הקרקע לפעולה האלימה שתבוא בעקבותיה.
לכך היה מכוון נאומו של יו"ר הרשות הפלשתינית. לומר שנאומו של אבו מאזן היה רצוף שקרים זו המעטה של מה שנאומו שאף להשיג. לאחר ההחדרה המוצלחת של רעיונות כגון "הציונות היא גזענות" ו"הציונות היא אפרטהייד", הגיעה עת "הציונות היא רצח עם". המשמעות המעשית היא שלא די בקריאה לחרם ולהפלת ״המשטר הציוני״ כפי שהיה בדרום אפריקה, אלא מלחמת חורמה להכנעה מוחלטת של מדינת ישראל, כי רק כך יש להתייחס למדינות המבצעות רצח עם.
האשמת ישראל ברצח עם משיגה מטרה נוספת בכך שהיא בבחינת סוג נבזה במיוחד של הכחשת השואה. אם היהודים מבצעים רצח עם, אז כנראה רצח העם שבוצע בהם היה או מוצדק או לא ממש נורא. כמו כן, הפלשתינים שותפים לתפיסה הרווחת והעקומה שישראל קיימת ״בזכות״ השואה ולכן הם מאמינים שאם השואה תוכחש או שיתברר שהיהודים עוסקים ברצח עם – ישראל תאבד את הצדקת קיומה.
מישהו כנראה יצטרך להסביר לפלשתינים יום אחד שישראל קמה בזכות כוח הרצון והעשייה של מקימיה ובוניה, ולא משום שעולם אכול רגשי אשמה ״נתן״ לנו אותה כ"פיצוי" כזה או אחר.
נאומו של אבו מאזן המשיך גם את האסטרטגיה של הסתרת החלום הפלשתיני האמיתי מאחורי מסך של שאיפה לשלום. חלום ״פלשתין הגדולה״ וחיסול הציונות המגולם בדרישה ל״זכות השיבה״ הוא מקודש הקודשים של הזהות הפלשתינית, אבל רוב מנהיגי העולם אינם לוקחים אותו ברצינות ומאמינים שאכן הפלשתינים ויתרו על ״פלשתין הגדולה״ לטובת חלוקת הארץ בין מדינה ערבית למדינה יהודית. עד היום אין דבר בדבריהם או במעשיהם של מנהיגים פלשתינים שייתן לכך תימוכין, ובכל זאת טחו עיני העולם מראות.
נאומו של ראש הממשלה הבהיר שהוא מבין היטב את טיבה ואת מטרותיה של המערכה התודעתית המתנהלת נגד ישראל. נאום זה הוא מהלך מכריע במלחמה המתמשכת על הלגיטימציה הציונית ומציג תמונה מפוכחת של המציאות, תוך כדי מתן תקווה לעתיד הנובעת משינויי עומק באזור.
בנאומו חזר ראש הממשלה נתניהו ליסודות: מיצובה של ישראל כמדינה חופשית הנלחמת עם מדינות העולם החופשי בעולם הלא חופשי ובאיסלאם המיליטנטי; תזכורת שגם אם יש סכסוך, עם ישראל אינו עם זר בארצו, ובתוך כל זאת – הבעת נכונות להשגת הסדר המבוסס על הכרה הדדית אמיתית, כולל הכרה בזכותו – לא בכוח זרועו – של העם היהודי למדינה בארצו. גם אם נדמה לנו שאלה דברים ברורים, יש צורך לחזור עליהם כל העת. מה שנדמה לנו מובן מאליו אינו כך בעולם, ולכן יש לחזור שוב ושוב גם על המובן מאליו.
ראש הממשלה ירד לזירה כדי לייצג את מדינת ישראל והעם היהודי ואת זכויותינו הבסיסיות. ראש הרשות הפלשתינית ירד לזירה כדי לחתור תחת זכויות אלה. זוהי מערכה שהיא בנפשנו על זכות קיומנו, ולכן גם אם היא תתמשך, אין לנו ברירה – עלינו לנצח בה.